אני לא יודע מה אתכם, אבל לא פעם נתקלתי בביקורת שאנחנו פה בערוץ כותבים על נושאים שטחיים. ואני שואל את עצמי, נושאים שטחיים במאקו גברים? ראיתם את הבחורות פה? אבל עזבו את זה לרגע, זה שאנחנו גברים לא אומר שאנחנו לא יכולים להבין גם באומנות גבוהה ואפילו להמליץ לכם על כמה אמנים ותערוכות. אז פעם הבאה שבא לכם להרשים את הבחורה שאיתכם, תציצו במדריך האומנים פה למטה ותציעו לה לקפוץ אתכם לאיזו תערוכה, או לפחות להסתכל ביחד על המיצגים באינטרנט. אל תדאגו, אנחנו מבטיחים שאתם תצאו מרוצים מאוד.
"אני עובר התקף לב, תסדרי לי כמה דוגמניות ומצלמה"
שם: הלמונט ניוטון
מדד אי השפיות: 6
אנחנו נתחיל ברגועים יחסית, ככה בשביל החימום, אז תכירו את הלמונט ניוטיון, צלם האופנה הגרמני-יהודי (נו, כמובן) שהתחיל לצלם כבר בגיל 12 עם רכישת המצלמה הראשונה שלו ואיתה צילם חברות בנות גילו בבגדים של אימו (מה פרויד היה אומר על זה?). לאחר כמה סיבובים בעולם בזמן מנוסה מהנאצים במלחמת העולם השנייה, הציע המגזין 'ווג' לניוטון לעבוד אצלו, ומשם הכל היסטוריה. ניוטון נסק כמו מטאור ולא ראה אף אחד ממטר. הצילומים שלו התאפיינו בעירום וארוטיקה ללא גבולות, בהרבה מהצילומים הוצגו סצנות סאדו מזוכיסטיות ופטיש על סוגיו השונים. עד כדי כך שהמגזין צנזר את תמונותיו בהרבה מהמקרים, ניוטון לא נשאר חייב וצילם גם כמה נשים יפות לפלייבוי בשנות ה70 וגם פה, פלייבוי ביקשו ממנו למתן את עצמו מעט. התקף הלב שעבר בשנות ה-80 לא עצר אותו והוא, בעידודה של אישתו, הוציא את סדרת הצילומים "העירום הגדול" שוב, מבלי לתקוע חשבון לאף אחד.
הרעיון של ניוטון לפי הגדרתו הוא לקחת את הטאבו בחברה ואז למצוא דרך לעקוף אותו מהסיבוב. כאחד משיאי הקריירה שלו הוא צילם סרט פורנוגרפי של ממש – רק שהסרט שלו הוצג במוזיאון במקום בקולנוע הזול ליד ביתכם (רואים את רעיון הטאבו ועקיפתו?). ניוטון השתמש בציוד שנחשב ממש לחובבני ובלי אפקטים, תמונותיו הוצגו בלי עיבוד כמעט בכלל. הוא נפטר ב-2004 בגיל 84 כאשר נהג במכוניתו, איבד שליטה והתנגש בקיר. הוא הותיר אחריו חותם חזק מאוד של ביקורת על החברה ושימוש פורץ דרך בעירום. ועל זה אנחנו אומרים לו תודה.
ופרס נובל לקנאה הולך ל...
שם: ריאן מק'גינלי
מדד אי השפיות: 6.5
אם הייתם לוקחים חבורה של כמה עשרות צעירים לפינות חי שונות ומצלמים אותם בעירום עם החיות כנראה שהיו עוצרים אתכם, אבל אם שמכם הוא ריאן מק'גינלי תהיו מוכנים להרבה מאוד מחיאות כפיים. הבחור הצעיר הזה (כיום בן 35) התחיל לצלם בצורה מקצועית כבר כשהיה בן 20. הוא נשאב לעולם האופנה ובגלל שהוא נראה טוב, אטרקטיבי ויצירתי - כול מגזין בר דעת רק מתחנן שיצלם עבורו. ובזמן שאומנים אחרים בגילו הצעיר זוכים לעבוד בתור צלמי רכילות במקומונים שונים באזור הנגב, מק'גינלי לא מפסיק לקבל הצעות מהמגזינים הנחשבים בעולם.
עבודותיו של מק'גינלי מעוטרות בהמון עירום, שזה מוזר כי הבחור אמור להיות צלם אופנה אבל נראה שיש לו אלרגיה חריפה לטקסטיל, כך לפחות עולה מסקירה של הדוגמניות שלו. את עבודותיו של מק'גינלי כבר תיארו כ"יופי דחוס". הוא אוהב לצלם צעירים ובעיקר צעירות נאות ועירומות בכל מיני פוזות, מקפיא אותן במצבים מהחיים, הוא מנסה להשתמש בכמה שיותר צבע בשביל ליצור בלבול אצל הצופה ('בלבול' מהשורש 'בלאגן' יא סוטים) וככה להעביר את חווית חיי הצעירים בתקופתו. אנחנו כנראה עוד נשמע ממנו בעתיד, אז אנחנו מציעים לזכור את השם ולשלוף ברגע הנכון.
גיל 27 זה לחלשים
שם: פרנצ'סקה וודמן
מדד אי השפיות: 8.5
אחרי שהתחממנו, אנחנו עולים לדרגים הרציניים של אי השפיות ברשותכם, אז בזהירות: הנציגה הנשית שלנו במאמר זה תשאיר עליכם חותם להרבה זמן, אני מבטיח את זה. אם אתם רוצים להרשים באמת את בת הזוג האומנותית שלכם כדאי שתשננו את השם של פרנצ'סקה וודמן, הבחורה שנולדה בארה"ב של 1958 לבית אומנותי מאוד וצילמה את הפורטרט העצמי הראשון שלה בגיל 13. בעקבות הוריה גדלה פרנצ'סקה לתחום האומנות, למדה עיצוב ובעיקר צילמה. בעיניה של וודמן, הגוף הוא חפץ שאפשר לחקור אותו ולעשות איתו מה שאנחנו רק רוצים. ולכן היא התחילה לחקור את דימויי הגוף השונים בכך שצילמה כל הזמן את עצמה בכל צורה ותנוחה שהדמיון הנורמאלי והלא נורמאלי מאפשר. שותפתה לדירה מספרת כי כששאלה אותה למה היא מצלמת את עצמה וודמן ענתה לה שהיא פשוט תמיד זמינה (סטיגידיש פרנצ'סקה).
אבל כמו כל אומן טוב אנחנו חייבים איזה סוף טראגי, במהלך חייה וודמן לא זכתה להצלחה גדולה אם בכלל, העבודות שלה נדחו שוב ושוב והיא התקשתה למצוא עבודה אז יום בהיר אחד בגיל 22 המופלג (לאומנים) היא החליטה לקפוץ אל מותה ומאז ועד היום ההד סביבה רק גדל בייחוד כאשר מבין אלפי התמונות שצילמה רק 200 פותחו עד היום.
אבא שלך גנן?
שם: נובויושו אראקי
מדד אי השפיות: 10 (וממשיך לעלות)
לפני קריאת הפסקה הבאה אני מבקש מילדים להתרחק מהמסך או פשוט לדלג הלאה. דילגו? יופי. כי אם זה לא היה ברור לכולם עד עכשיו שהיפנים הם פשוט עם משוגע, אז נובויושו אראקי שם את החותם הסופי. הצלם היפני הזה (73) מצלם בקצב מטורף ומוציא תערוכות וספרים על ימין ועל שמאל, האומנות שלו מאוד קיצונית והמון אנשים רואים בה פשוט פורנוגרפיה קשה ותו לא.
אראקי מצלם נשים יפניות עירומות קשורות בצורה סאדיסטית. יש המפרשים את האומנות שלו בתור האזיקים והשרשראות בהן כבולה האישה בתרבות היפנית ויש שיפרשו את זה שהוא סתם פסיכופט חולה מין (לבחירתם). חוץ מהנשים הכנועות יש לאראקי סדרות של צילומי פרחים בהם הוא מציג פריחה בזוויות צילום שמזכירות איברי מין נשיים בצורה מאוד מטרידה. תאמינו לי, אני לעולם לא אביט שוב על זר פרחים באותה הצורה (ואני חושב שהפסיכולוג שלי סוף סוף יוכל לקנות את השעון הזה שהוא תמיד רצה).
סבא, צייר לי ציצים
שם: יאן סאודק
מדד אי השפיות: 7
לסיום, אני מבקש שתכירו את הסבא הנחמד יאן סאודק, הקשיש החביב הזה (78) מתגורר כיום בפראג והוא צלם וגם צייר. זה נשמע מאוד יפה ופיוטי אבל בתכל'ס הוא מצלם בחורות עירומות למחצה או בעירום מלא (כי למה לבזבז זמן?) על רקע נקי, לרוב גם בשחור לבן ואז מצייר סביב התמונה שצולמה אווירה חלומית ופנטסטית עם שימוש בצבעים שמזכירים אווירה של חלום. סאודק בצעירותו אהב לעשות בלאגן למשטר הקומוניסטי תחתיו הוא חי ולא פעם השתמש בכרזות פוליטיות כדרך לבטא שחיטות, מה שעורר את זעם המשטר כלפיו, אבל כאמור, עם השנים הוא התמתן והחליט ללכת לכיוון שטוב בשבילו ובשבילנו – עירום. ביצירותיו סאודק מציג מתיחות מינית רבה בין 'האסור והמותר' ויחד עם טכניקת הצילום החדשה וטכניקת הצביעה הישנה סאודק מחבר בין עולמות מנוגדים לכאורה. יאן הוא גם מקור לגאווה ישראלית כאשר אחד מצילומיו מוצג על העטיפה של אלבומו של יהודה פוליקר "אפר ואבק". ואני שואל, מה סבא שלכם עושה בזמן שסבא יאן נותן איזו הצללה לחזה של הדוגמניות שלו?
ברכותיי, עכשיו אתם מוכנים לפקוד את הפאבים, לחפש את הבחורה עם הפוני השחור, המשקפים האדומות והעגילים הלא סימטריים ולכבוש את ליבה עם כמה קלפים אומנותיים שרכשת פה בדקות האחרונות. בקשר לנושא השיחה של הבוקר שאחרי, זו כבר בעיה שלכם.