אחד התחביבים האהובים על כולנו הוא להתלונן על מקום העבודה: השכר תמיד לא מספק, הבוס לא מפרגן והקפה בקפיטריה יכול להעיר מתים. אבל איכשהו כל הטענות האלה מתגמדות כשמגיעים לסיפורם של הפועלים בהר הגעש הפעיל של אינדונזיה, והדברים שהם צריכים לעבור כדי להרוויח את מלוא שלושת היורו, אותם הם מקבלים ליום.
מדי בוקר עושים 200 גברים אמיצים במיוחד את דרכם אל תחתית הר הגעש איג'ן, ממנו עליהם לטפס 2,000 מטרים אל הלוע הגועש, ומשם לרדת באמצעות שבילים רעועים ומסוכנים במיוחד אל מרכז הסערה. שם הם מוציאים את האתים וכלי החפירה ומבלים 12 שעות בחציבת גופרית למען חברות ענק בתחום הנפט וההדברה. כל זאת כשסביבם בוקע עשן מסוכן ונהר חומצתי מדיף אדים.
הצלם הבריטי, מארק טיילור, ששמע על סיפורם של פועלי הגופרית, יצא כדי להתרשם במו עיניו מעוד יום עבודה שגרתי. כבר כשהגיע לתחתית והחל את הטיפוס לעבר הפסגה, הרגיש בעשן הגופרית שורף בריאותיו: "כבר בנקודה הזאת אם הייתי מרים את המבט למעלה ראיתי רק גז", מתאר הצלם בריאיון ל"דיילי מייל". "בשלב מסוים האוויר העשן הפך סמיך מספיק כדי לחסום את אור השמש".
אם חשבתם שהכסף שנחסך ממשכורות העובדים הזעומות הולך לבטיחות, טיילור ממהר לנפץ את הבועה. "חלק מהעובדים במקום לא משמשים בציוד בטיחות כלל. חלקם ויתרו על מסיכות נשימה, והעדיפו להשתמש בצעיפים או חולצות שקשרו על הפנים".כעשר פעמים לאורך היום נושאים העובדים סלים מלאים ב-70 עד 90 קילוגרמים של גופרית מוצקה כל הדרך אל תחתית ההר. למה זה שווה, תשאלו עכשיו? מסתבר שמדובר בשכר החודשי גבוה פי 2 מהעבודה בשדות הקפה במדינה.
מצד שני, מסתבר שהחשיפה היומיומית הארוכה לגזים ומינרלים רעילים לא תאפשר לעובדי הגופרית לחסוך יותר מדי לשנות הפנסיה. בבדיקה שערך טיילור עם מומחים לאחר חזרתו הסתבר שרובם לא יזכו להגיע לגיל 30.