יש לך נפש פיוטית, אתה חבר באחווה שיתופית ולא מוותר על ביקור התנדבותי בבית תמחוי כל יום שלישי? באמת יפה. זה בהחלט יבטיח לך קריירה מזהירה כשוזר פרחים באגודת יד שרה, אבל צר לנו: זה לא הציוד שיעזור לך להתמודד עם הכרישים של עולם העסקים.
מתברר שלא במקרה גברים מרוויחים יותר מנשים ומאיישים יותר משרות בכירות: החומר שממנו עשוי מצליחן דומה כמו שתי טיפות גריז למאצ'ו הישן. איך תדע אם יש לך את זה? המאמן העסקי יגאל רווה מפרט את התכונות שהופכות אותך לתותח בעסקים, ומסמן את המוקשים שכדאי להיזהר מהם כדי לא ליפול בפח של עצמך.
אתה חייב להוכיח
הבאת אותה בעסקה שלא היתה מביישת את דונלד טראמפ, אבל חוץ מאיזה שני יפנים מחויטים אף אחד לא יודע על זה. אז מה זה שווה, לעזאזל? אם אחרי כל המאמץ הזה אין אף אחד שיכיר בעובדת היותך כלי עולם, יכולת כבר להישאר בבית. לא בטוח עד כמה אתה כזה? תבדוק את עצמך בצורה הבאה: שעה אחרי שסיימת עסקה מוצלחת, תעיף מבט ברשימת השיחות היוצאות בסלולרי שלך; אם הספקת לספר על ההצלחה שלך ליותר מעשרה חברים ועמיתים לעבודה, אתה בדרך הנכונה.
למה זה טוב: כי הלחץ הזה להוכיח לכולם שאתה תותח מייצר אצלך אחריות, אחריות מייצרת הישגים, והישגים מייצרים כסף.
מתי זה נגמר רע: אם ברגע שצצה מטרה שמעבר ליכולות שלך אתה נכנס לדיכאון. ואם כשאתה רואה אנשים אחרים שכן מצליחים, הביטחון העצמי שלך יורד ואתה הופך להיות סמרטוט. זוכר שאמא שלך אמרה לך פעם שאף אחד לא מושלם? כדאי שתתחיל להקשיב לה.
אתה חייב להשוות
כמה פעמים יצא לך להסיט את המבט במקלחות במילואים? על זה בדיוק אנחנו מדברים. על זה, ועל העובדה שאתה חופר בעיתוני כלכלה ועסקים מידי בוקר כדי לראות מי מצליח יותר ממך. ככה זה, לא קיים גבר שלא משווה את עצמו לאחרים. ממה הכול נובע? מהרצון הבלתי נלאה לתשומת לב - של האישה, של החבר'ה, של הבוס, של אמא שלך, ווט-אבר, העיקר שאתה תהיה טוב יותר, חזק יותר, מהיר יותר, עשיר יותר.
למה זה טוב: כי ההשוואתיות האובססיבית הזאת לאחרים גורמת לך להשתפר. ככה זה, אתה תמיד לא מרוצה, תמיד רוצה להצליח כמו המניאק ההוא, השכן. תאמין לנו, אם כסף זה מה שמעניין אותך בחיים, התחרות הזאת תעשה לך רק טוב.
מתי זה נגמר רע: כשאתה שוכח להיות בן אדם. אתה לא תוותר, אתה תעוות את העובדות, ואתה לא תנוח עד שיהיה לך גדול כמו למניאק ההוא, ושיזדיין העולם עד שזה יקרה. תעשה טובה, יא מגלומן, יש טיפולים בשביל הדברים האלה.
אתה סוליסט
הנה, סוף-סוף אתה יכול להיות מבסוט שאתה סוציומט. אתה לא סומך על אף אחד, הכול אתה עושה בעשר אצבעות, ועבודת צוות זה משהו שאתה עושה רק אם אין ברירה. אחריות משותפת? זה קטע של בחורות. בזבוז זמן אטומי. לא בטוח שאתה כזה? תיזכר רגע בכל המתנשאים האלה שקיללו אותך בצבא כשהיית מחריש את הבמבה. אם המחשבה על הפנים המורעבות שלהם עדיין לא מרגשת אותך, אתה כזה.
למה זה טוב: כי אתה מכיר את עצמך מספיק טוב כדי לדעת איך להתמודד עם החולשות שלך בצורה הטובה ביותר: אתה לא מתמודד איתן. אתה אף פעם לא מקטר כי אתה יודע שגם ככה לאף אחד לא אכפת, מה שגם אומר שמעטים הם האנשים שיצליחו להסיט אותך מהמטרות שלך.
מתי זה נגמר רע: כשאתה מגיע למצב של עומס יתר. אתה שוכח להאציל סמכויות, מה שאומר שמהר מאוד תמצא את עצמך נחנק מרוב משימות. רחוק, חביבי, לא תגיע.
יש לך פתיל קצר
המהות של מנהל ישראלי מתמצה לאקט אחד בלבד: להגיד לעובד שעומד מולך ומזיין את השכל, שהוא מזיין את השכל. אתה דוהר לקראת הרשימה של פורבס, אין לך זמן למשחקים ולשטויות, וכל מי שחושב אחרת הולך לקבל תשובה נחרצת, לפה או לשם. אתה תדע שיש לך את זה אם אתה רגיל לשמוע את המשפט "שמע בוס, יש לי רעיון גדול, אבל חכה רגע לפני שאתה קוטע אותי".
למה זה טוב: כי אם היית לוקח את הזמן להקשיב לכל מי שחושב שיש לו רעיון גדול, היית פושט את הרגל, או מוצא את עצמך עם שבעה ילדים וקירות בצבע ורוד עתיק. הפלוס שלך הוא לעלות על הרעיונות הגדולים כבר בהתחלה, ולסנן את כל השאר.
מתי זה נגמר רע: כשאתה לא יודע לזהות את הרעיונות הגדולים כבר בהתחלה, ונשאר תמיד צעד אחד מאחורי הטייקונים האמיתיים.
