אתה יושב עם שלושת חבריך הטובים כשמסיכת אבוקדו מרוחה לכם על הפנים, ואתם מחליפים רשמים מקרם הפילינג גרגרים הצרפתי החדש. נשמע לך מוכר? גם לי לא. לא בא לי טוב, לא יודע איך אשתי והחברות שלה עושות את זה וממה הן נהנות בדיוק.
זה לא שזה מאיים לי על הגבריות. זה כן. זה מאוד מאיים לי על הגבריות. וגם אין לי בעיה עם הפנים שלי. אני יודע שהן מתלכלכות וצוברות שומן אבל בדיוק בגלל זה לאשתי ולי יש שעת איכות מדי פעם שבה היא מוציאה לי שחורים מהאף. התחלנו עם זה לפני שנתיים וזה הפך למסורת, והאמת למה לא, אני נהנה מתשומת הלב – אני שוכב על המיטה בפיסוק איברים והיא עושה לי שיאצו לפנים – והיא נהנית להתעסק לי עם האף.
ואז, בלי שום אזהרה, שלחו אותי לקבוע תור במכון טיפוח לגברים בלבד. גם אני התפלאתי שיש דבר כזה, וכמובן שמיד אמרתי לא. אבל אז חשבתי; האם קיומו של מכון כזה הוא לא משהו שצריך להעלות על סדר היום? האמנם אתן לעודף המאצ'יזמו שלי למנוע ממני לסקר את התופעה החדשה והמסקרנת הזאת? אולי זאת דווקא תהיה חוויה מתקנת, אולי המכון הזה נותן לגיטימציה להמוני גברים חדשים שעד עכשיו חששו בדיוק כמוני מכל מה שקשור לקוסמטיקה.
אז אזרתי אומץ וקבעתי תור. ביני לבין עצמי אמרתי שזה דווקא יכול להיות מעניין לנקות את הפנים המג'ויפות שלי כמו בן אדם תרבותי, ועוד לעשות את זה באווירה של טסטוסטרון נטו. אני הולך לחזור עם בשורה, החלטתי: הנה זה קורה, עולם הטיפוח פורץ את גבולות הפמיניזם ועכשיו גם גברים יכולים. וכשאני אומר גברים, אני לא מתכוון לרקדנים של "מלחמת העולמות".
אין שם גברים עם מלפפונים על העיניים. חוץ ממך
האמת היא שההתחלה היתה מבטיחה; המכון מעוצב בלי שום רמז למטרוסקסואליות: צבעים של בנים, מדפים מינימליסטיים עם מוצרי טיפוח, שתי תמונות ממוסגרות של כוכבי מסע בין כוכבים ומנהלת חנות שיודעת להסביר שמשהו לבן, רך ולח על הפנים זה לא רעיון כל כך נוראי. שום דבר לא מאיים, ואין מוזיקה של סלין דיון ברקע.
הטיפול עצמו נעשה בחדר קטן ואישי שיותר מזכיר חדר של טיפולי מסאז', ובלי אף גבר עם מלפפונים על העיניים לחלוק איתו את החוויה. "אני באה עוד דקה, אתה יכול להתארגן", אמרה הקוסמטיקאית. אינסטינקטיבית, התחלתי להתפשט, עד שקלטתי שזה יהיה קצת מוזר אם אשכב בתחתונים כדי לקבל טיפול פנים. הסתפקתי בלהוריד נעליים ונשכבתי על מיטת הטיפולים.
זה מתחיל כשהקוסמטיקאית מכוונת לפנים שלך מנורה עם אור לבן מסנוור שעושה מיד פלשבק לשיננית. אני עוצם את העיניים, כי זה נראה לי הדבר ההגיוני לעשות, והיא מצידה מתחילה לשפכטל אותי עם סדרה של קרמים וג'לים (ואני, כאמור, לא רואה כלום – מי יודע, אולי הפרצוף שלי היה מרוח בוורוד בוהק במשך שעה), ותוך כדי מסבירה שהיא מנקה את הפנים, ואז מכינה אותם לניקוי עמוק. האמת היא שזה היה דווקא בסדר – עד שהיא הגיעה לניקוי העמוק עצמו.
עם אשתי זה לא כאב ככה
אלה היו חמש דקות שגרמו לי לחשוב שאני צריך לבקש העלאה. אולי בגלל שזו הפעם הראשונה שלי אצל קוסמטיקאית, אולי כי אשתי הרגילה אותי להתייחסות עדינה יותר. אבל כשהקוסמטיקאית התחילה ללחוץ לי על הפנים כדי להוציא את השומן שהצטבר בנקבוביות החוצה, זה הרגיש כאילו תקפה אותי להקת דבורים עצבנית. ניסיתי לקחת את זה כמו גבר. אפילו דיברתי איתה תוך כדי, אולי היא תרחם עליי. שאלתי אותה איך העור שלי והיא אמרה שהוא דווקא בסדר גמור, חוץ מקצת שומן באזור ה-T (אה, אזור ה-T, הנהנתי בלי שמץ של מושג מה היא רוצה), אבל שם לכל הגברים יש.
אחר-כך היו עוד כמה קרמים ומסיכות, ואז עיסוי קרקפת ממושך שלא ממש עשה לי את זה. אולי יש כאלה שאוהבים ליטופים בראש, אבל לי השפשופים האלה בשיער עושים רעש באוזניים שמזכיר לי את הקיץ השחור של הכינים בגן חובה. אחרי שעה שנראתה ארוכה במיוחד זה נגמר. הסתכלתי על עצמי החדש במראה. נראיתי אותו דבר. אולי איזור ה-T שלי היה יותר מבריק.
ניגבתי את שאריות הקרמים מהנחיריים, הודיתי לסאדיסטית ויצאתי מהמכון עם מסקנה: אני בטוח שיש לא מעט גברים שהיו נהנים מהטיפול המסור ומהנגיעות האינטימיות, אבל בינתיים לא ראיתי תוצאות שיצדיקו התעללות כה ארוכה ולא ממש מרגיעה בפנים שלי. מה שנקרא, לפעמים שווה להישאר גבר ישן.
המכון, למי שתהה, כבר הספיק להיסגר עד מועד פרסום שורות אלו – אז אולי בכל זאת גברים וקוסמטיקה זה לא חיבור מוצלח במיוחד.