גם אם עולם האקדמיה אף פעם לא דיבר אליכם, אתם עומדים לאהוב את הפרופסור הבא: מנואל קסטילו, פרופסור מגראנדה שבספרד, פירסם בשנת 2007 מחקר בו טען שלשתיית בירה בכמות מדודה אחרי אימון, יש יכולות אישוש הדומות למים. תפתחו בקבוק ותמשיכו לקרוא.
שני חבר'ה מארה"ב, שנתקלו במחקר וזיהו את הפוטנציאל הגלום בו, בעיקר בקרב האחוות האמריקאיות, החלו במסורת ה- Beer runners - קבוצות ריצה שרצות מרחק של 5 ק"מ, שבסיומו כולם שותים בירה ומרימים לחיים לכבוד הפרופסור בעל המחקר הגאוני. המסורת התפתחה, הפכה לתופעה בכל ארה"ב ומשם התרחבה לעולם כולו. מפה לשם, גם אני מצאתי את עצמי קם ביום שישי בשש וחצי בבוקר, כדי לרוץ יחד עם ענת הראל ולהרים איתה לחיי פרופ' קסטילו.
קצת מוזר לצאת לרוץ ואז ישר אחרי לשתות בירה מבלי להתקלח קודם או לעשות איזה שינוי באווירה. בכלל, אם כבר יש קשר בין ריצה לבירות זה עובד ביחס הפוך - קודם כל שותים ואז יוצאים לרוץ, כמו אלה. אני אישית דוגל בלרוץ בשביל שאוכל לשתות בהגזמה ולהרגיש בסדר עם זה, אבל לצאת לרוץ ואז לשתות בירה בצורה מדודה כדי להתאושש מהריצה? במקרה כזה הגוף צריך לחשב נתונים מחדש. או הכבד, בעיקר.
בשורה התחתונה - בירה זה טוב
לשם התחקיר המקיף התחלתי לקרוא לעומק במה מדובר. אמ;לק: גיליתי שמחקר קטן של פרופסור מספרד, שכלל 16 נבדקים בסך הכל, הפך למסורת עולמית. גיליתי משהו על זה שרוכבי אופניים כבר שנים נוהגים לשתות בירה בסוף הרכיבה שלהם, וגיליתי כל מיני נתונים על רכיבי הבירה הטובים כמו שעורה, ויטמין B ועוד איזו עובדה על זה שבירה בכלל לא משמינה כמו שטוענים. בשורה התחתונה - בירה זה טוב. גם, או אפילו במיוחד, אחרי אימון.
אם נתקוף את הנושא בהרחבה -כי בכל זאת כדאי לדעת כמה בירה אפשר לשתות בשביל מדד "בריא" וכמה שולח אותך למכון גמילה- שתייה מתונה של בירה מדברת על כמויות של שתי מנות לגברים ומנה אחת לנשים ביום, כשמנה שווה לבקבוק של 330 מ"ל. לשתיית בירה בכמות כזו יש יתרונות לא מעטים הגלומים ברכיבים שלה. בירה מורכבת בעיקר ממים (92%) ולרוב מכמות נמוכה של אלכוהול, כך שלמעשה הבסיס טוב. בבירה יש גם רכיבים קצת פחות מוכרים, עם שמות מסובכים, כמו הפלבונואידם והפוליפנולים (רכיבים שיש גם ביין, משקה שנתפס כבריא כבר מזמן), ולהם יש השפעה חיובית על השומנים בדם, השפעות אנטי דלקתיות ויכולות של מניעת הזדקנות הרקמות. לא שאי פעם מישהו שתה בירה כדי למנוע הזדקנות רקמות, אבל כל אישור מרופא לשתיית בירה יתקבל בברכה.
בנוסף לזה ניתן למצוא בבירה ויטמין B, מגנזיום ואשלגן הקיימים בשעורה שבבירה. אפילו כמות הקלוריות שבה לא באמת גבוהה, כמו שנהוג לחשוב, בגלל אחוזי האלכוהול הנמוכים (ליין, למשל, יש הרבה יותר). בעצם, אם נקפיד על צמד המילים 'שתייה מדודה', בירה זה משקה לא רע בכלל מבחינה בריאותית. בחפירה עוד יותר מעמיקה, כי אנחנו רוצים כמה שיותר סיבות לגיטימיות לשתות בירה, ניתן לגלות ששתיית בירה מומלצת לרוכבי אופניים לאחר האימונים שלהם, ואף שקיים מחקר שמצא שהיא מרפאת סרטן כליות. בקיצור בירה זה משקה פלא. אבל למה להסתפק במידע יבש כשאפשר לתרום את גופי למדע? בשביל להבין במה מדובר צריך לרוץ ולשתות. לחוות דרך הרגליים, וגם הפה, במקרה שלנו.
"קשה באימונים, קל בבירה"
בדף הפייסבוק של ענת הראל, שהפכה להיות הפרזנטורית של המסורת הזו בארץ, מתפרסם בערך מדי חודש, פוסט על המפגש הקרוב של ה- Beer runners הישראלי. בפוסט היא מציינת מקום, שעה ואת שם הפאב שבו מרימים לחיים בסוף האימון. כל העסק הזה, מתחילתו ועד סופו הוא בחינם: העידוד של ענת, הקוצר נשימה במהלך האימון וגם הבירות שאמורות לאושש בסיומו. אמרו חינם, לא נבוא?
אז קמתי בשש וחצי בבוקר כדי להגיע לאימון בנמל תל אביב. כיאה למעמד התלבשתי כמו אצן מהשורה, או לפחות ככה היה נדמה לי עד שהגעתי לשם והבנתי שמה שהולך היום בבגדי ריצה זה להתלבש צבעוני וכמה שיותר. היינו בערך חמישים רצים, כשהרוב המוחלט היו נשים, בגיל ממוצע של 30+. בעצם אין שום חשיבות לאנשים שסובבים אותך כשאתה רץ בריצה קבוצתית, הרי ממילא תוך חמש דקות כולם במצב צבירה גוסס ורק ענת מקפצת בקלילות. הטקטיקה שלי הייתה להתחיל את האימון הכי מהר שלי ולאט לאט -להאט.
מסתבר שהגירסה הישראלית לא מסתפקת רק בריצה של 5 ק"מ, היא משודרגת עם תרגילי כוח בין לבין, כשהמנטרה של כל האימון הייתה "קשה באימונים, קל בבירה". ענת דאגה לחזור על המטרה מדי פעם כשירדנו לשכיבת שמיכה או כשעשינו פלאנק (המילה השכיחה של האימון, ללא ספק). "אתם כבר חושבים על הבירה הא?", או "רוצים ללכת כבר לשתות בירה?", וגם "אל תדאגו אנחנו מתקרבים לבירה" ולפעמים גם "אתה לא עושה את התרגיל הזה נכון", נזרקו כל הזמן לחלל האוויר. אבל לאורך כל האימון הסיבה לשמה התכנסנו, או לפחות אני התכנסתי, לא ניראתה באופק. בינתיים המשכנו לרוץ בסיבובים, לקפוץ כמו צפרדעים ולקרוע את שרירי התאומים.
האימון נגמר בתשע אפס אפס ולא שנייה אחת של חסד קודם, ודווקא בגלל שקמתי כל כך מוקדם, פתאום היה נראה לי הגיוני לשתות בירה בשעה כזאת. החלטתי שכדי לעשות עבודה עיתונאית רצינית אני לא שותה אף לא שלוק אחד של מים, ובגלל שתודרכתי מבעוד מועד שכמות סבירה להתאוששות לנשים זה בקבוק בירה אחד ולגברים שניים, החלטתי לשתות את המקסימום המומלץ. הכל בשביל המדע. אז הרמנו לחיים על פי הנדרש, ענת סיפרה את הרקע למסורת והתחלנו לשתות. אני לא יודע אם זה בגלל הבירות או בגלל שהאימון ניגמר, אבל התאוששתי. האמת שגם קצת תפסתי ראש, אבל יכול להיות שזה יקרה לכל אחד ששותה שתי בירות בקצב של אדם צמא שבדיוק סיים מסע של 40 שנה במדבר.
בשורה התחתונה - החוויה מגניבה ממש. הרי מה יכול להיות רע באימון עם גורו ספורט, שתיית בירה, ומעל לכל הדבר שאנחנו הכי אוהבים – שהכל בחינם. לגבי האישוש, מי אני שאתווכח עם איזה פרופסור מספרד, או עם רוכבי האופניים, או עם נתונים שנשמעים רציניים ומדעיים. אם בא לכם לנסות בעצמכם, פשוט תיכנסו לדף הפייסבוק של ענת. הפעילות, כאמור, מתבצעת בערך פעם בחודש ומצריכה רק לעשות אטנדינג בשביל להבטיח את ההשתתפות. המטרה פשוטה: לעשות כושר ולשתות קצת בירה תוך כדי. אה, ושהמסורת תתפרש בכל הארץ ולא תתקיים רק במדינת תל אביב. אולי זה אתה הבחור מפ"ת/ רשל"צ'/ ב"ש/ אילת/ או צפת, שירים את הכפפה? כי לכולם מגיעה ההזדמנות לקום בחושך, להזיע כמו מטורף ואז לשתות בירה קרה בסוף, לא ככה?
*הכתב היה אורח של מבשלות בירה ישראל (מב"י).