נטלי זזיאן ממשיכה לשלוח הודעות לבעלה, למרות שעברו כמעט שלושה שבועות מאז שקיבלה ממנו תשובה. בכל פעם שיש לה רגע פנוי, היא שולחת לארתור משפט חיבה קטן, ואימוג'י לב, או משתפת בעדכונים על הפרטים הקטנים בחיי המשפחה. היא אומרת לעצמה שלא תדאג על כך שהוא לא ענה. היא משוכנעת שהוא יעשה זאת בקרוב. "הוא יראה אותם ויענה כשהוא יהיה בבית", היא אומרת.
הטלפון שלה צלצל עם הודעה מהסמל בחיל הרגלים הימי של אוקראינה, באחר הצהריים של 24 בפברואר, היום הראשון לפלישה של רוסיה. ארתור הוצב על אי סלעי בגודל 40 דונם בים השחור, שנקרא אי הנחשים. ביום הפלישה האי הפך למפורסם בכל העולם, לאחר שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הודיע כי כל הלוחמים שהוצבו על האי נהרגו לאחר שסירבו להיכנע לפולשים הרוסים, לאחר ששתי ספינות מלחמה של הצי הרוסי תקפו וכבשו את אי.
שעות לאחר מכן אף חשפו האוקראינים הקלטה מצמררת, בה נשמעים הלוחמים שהוצבו על האי אומרים לכוחות הרוסיים שקראו להם להיכנע "לכו תז****ו". אותה הקלטה העלתה את המורל של האוקראינים בימים שלאחר כיבוש האי וסיפור הגבורה שלהם הפך למיתוס בימי הלחימה. האמירה המתריסה והאמיצה לכוחות הרוסים המאיימים סיפקה להתנגדות האוקראינית סיסמה מלהיבה שמופיעה בשלטי חוצות ועל גבי חומות ברחבי המדינה שנלחמת כעת על עצמאותה. בסוף השבוע אף חשפה אוקראינה בול דואר בהשראת אותם אירועים.
עם זאת, יומיים לאחר התקרית, ולאחר שוולודימיר זלנסקי העניק ל-13 הלוחמים של אי הנחשים אותות כבוד לאחר מותם, הצהירו גורמים רשמיים כי ייתכן שאותם גברים גיבורים שרדו בכל זאת. מבחינתה של נטלי זזיאן, עדיין לא התקבל אישור רשמי אם בעלה ארתור מת או חי וגורלם שלו ושל חבריו עדיין לא ברור תחת ערפל המלחמה. היא מאמינה שבעלה שרד ולדבריה היא ראתה אותו בקטעים של אסירים אוקראינים ששודרו בתקשורת הרוסית.
זזיאן, בת 30 מהעיירה פודילסק שבדרום אוקראינה, הייתה בקשר עם בעלה ביום המתקפה על האי וביקשה ממנו עדכונים. היה ברור שהם מוקפים וקיבלו הזדמנות להפוך לשבויים, דבר שמבחינתם לא בא בחשבון. נטלי אמרה שהיא הייתה נסערת כששמעה את ההודעה של זלנסקי על מותם.
"כששמעתי שהם מתו, באותו רגע, הרגשתי שחלק ממני נקרע", היא סיפרה. "אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את זה. זה מאוד קשה. זה היה מאוד מפחיד כי יש לי שני ילדים בבית ולא היה לי מושג מה לספר להם על זה".
נטלי מספרת על הבלבול בעקבות הידיעות הסותרות על גורלו של בעלה. "היו דמעות, הייתה היסטריה, אבל לא רציתי לקבל את זה כי לא היה מידע על חיל הים", אמרה. "אני לא מנסה להאשים את הנשיא בשום דבר. זה היה היום הראשון למלחמה וזה היה יום ראשון קשה מאוד. הוא לא יכול היה לדעת מי היה שם".
למחרת חברה הציעה לה לצפות בתקשורת הרוסית כדי לראות אם יש חדשות על מה שהתרחש באי. גרסת התקשורת הרוסית לאירועים הייתה שונה מהגרסה האוקראינית, ולפי הדיווחים מרוסיה האוקראינים על האי נלקחו כשבויים, ובטלוויזיה שודרו קטעי וידאו בהם נראים אסירים אוקראינים. זזיאן אמרה שהיא הבחינה בבעלה, תחילה על ידי ההליכה הייחודית שלו ואחר כך זיהתה את פניו. "כשראיתי את הסרטון הזה בתוך אוטובוס, ראיתי את הפנים. שם הבנתי שהוא נמצא. זיהיתי אותו באוטובוס", אמרה.
משפחות אחרות שהיא בקשר איתן זיהו גם הן את בניהם או בעליהם. בערך באותו זמן, גורמים רשמיים אוקראינים אמרו כי ייתכן שהם לא נהרגו. "יש לנו אמונה חזקה שכל המגינים האוקראינים של האי זמייני (נחש) עשויים להיות בחיים", אמר שירות משמר הגבול של אוקראינה בהצהרה בפייסבוק.
לגברת זזיאן עדיין לא ניתן אישור רשמי למה שקרה לבעלה. היא מאמינה שהגברים הם גיבורים והיא יודעת שהם סירבו להיכנע. היא סיפרה לילדיה, דאשה, בת 11, וארסן בן השש, כי אביהם עסוק: "אני אומרת שאבא חי והוא עובד. הילדים יודעים שהוא בצבא".
מסביב היא רואה את האמירה המתריסה המיוחסת לחבריו של בעלה. היא לא יודעת מי בדיוק אמר את זה, אבל מקווה שזה לא ישמש נגדם בשבי. בינתיים היא ממשיכה בהודעות החד-כיווניות שלה אליו. "אנחנו מכירים מאז בית הספר", סיפרה זזיאן. "התחלנו לצאת אחרי הלימודים. הקשר התפתח ברשתות החברתיות. אני יכולה להגיד רק דבר אחד. כשאתה פוגש את האדם שלך, אתה מרגיש את זה. זהו זה. הוא איתך כל חייך".