זו הייתה פרשה שהסעירה מדינה שלמה. חמישה שוטרים מתחנת נהריה: קצין הבילוש יניב אשור, הבלש אלדד חדד ורכזי המודיעין רמי מוסא, יוסי לוי ומנחם אוחנה, פעלו בדרכים שנויות במחלוקת נגד ראש ארגון הפשע ששלט בעיר, מיכאל מור.
כשנפתחה חקירת מח"ש, אוחנה חתם על הסכם עד מדינה והפליל את חבריו שהורשעו בהנחת מטעני חבלה בביתו של מור ונשלחו לשנת מאסר. כעבור חצי שנה קוצר עונשם והם שוחררו לביתם, אך גילו כי לעולם לא ישובו לחייהם הקודמים או יחושו בטוחים שוב.
בהשראת אירועי פרשת "השוטרים הנוקמים" נכתבה סדרת המתח "השוטרים", אשר עונתה השנייה תעלה בערוץ 12 ביום שלישי הקרוב. העונה הראשונה הסתיימה כשהשוטרים אלון שנהב, ראובן פרץ ויואב קשתי, נעצרו לאחר שחברם קובי אדרי בגד והסגיר אותם. העונה החדשה נפתחת עם שחרור השוטרים ממאסר. המשטרה מסרבת להחזיר אותם לשירות ומונעת מהם לשאת נשק להגנה עצמית. בכך, מפקירה אותם לגורלם שוב אל מול איומיו של ראש ארגון הפשע המקומי מאור עזרא, שצמא לנקמה.
נשמע מוכר? אשור, חדד, לוי ומוסא התמודדו עם מציאות דומה מאוד בעת שחרורם מהכלא, אבל ראשית: תזכורת על האירועים שטלטלו את נהריה. באמצע שנות ה-2000 עבריין צעיר בשם מיכאל מור עשה את צעדיו הראשונים בעולם הפשע. הוא גייס חיילים שחלקם הפכו עם השנים לאויביו המושבעים, כמו שמוליק הרוש.
העיתונאי לשעבר ודובר עיריית חיפה אלירן טל, אשר סיקר בזמנו את האירועים, תיאר בסרט הדוקומנטרי "השוטרים הנוקמים": "כשרואים את מור, הוא משדר פחד לכל עבר. הוא איבד את אחיו בדרי, לא מעט מחייליו נרצחו, המשפחה שלו הייתה על הכוונת - אבל זה לא הזיז לו. הוא לא הניד עפעף והחליט שהולך עד הסוף".
בשנת 2003 מור כבר החזיק באימפריה. בדומה לאירועי העונה הראשונה של "השוטרים", הוא לא איפשר למשטרה להרים ראש נגדו. עשרות רימונים נזרקו לביתם של שוטרים מקומיים, טיל לאו נורה לעבר תחנת המשטרה המקומית ופצע שוטר אחד. חקירות האירועים הצביעו על מור כאחראי לתקיפות, אך בפועל לא היו מספיק ראיות כדי לגבש נגדו או מי מאנשיו כתבי אישום. הכישלון הוביל לפירוק צוות הבילוש בתחנת נהריה. מי שנקרא לשקם את היחידה היה אשור, אשר גיבש צוות והיה נחוש להפיל את ארגונו של מור.
כשרימונים נוספים נזרקו לבתי השוטרים, כולל לבתיהם של מוסא וחדד, כמו גם מטעני נפץ וניסיונות התנקשות בראש העיר דאז ובסגנו, השוטרים איבדו את אמונם בדרג הפיקוד וגיבשו בשקט דרך פעולה עצמאית. באוקטובר 2006, סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר, השוטרים התחלקו לשתי חוליות והטמינו מטענים: מטען חבלה אחד מתחת לרכב השטח של מור, ומטען שני על אדן החלון בבית שבבעלותו.
"השוטרים הנוקמים אמרו שלא הייתה להם כוונה לפגוע במור, הם רצו להעביר מסר", סיפר שלמה בלישה, לשעבר מפקד בית הספר למודיעין במשטרת ישראל ומי שמרצה כיום בין היתר גם על הפרשה הזו, "הראייה הכי חשובה לכך - המטען מתחת לרכב כוון לשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, בהנחה שאף אחד לא יהיה בפנים. אם הם היו רוצים להרים את מור, היו שמים מטען שברגע שפותחים את הדלת היה מתרומם. לא הייתה לשוטרים כוונה לפגוע בו, הכוונה שלהם הייתה להעביר מסר - תפוס מרחק מאיתנו".
תחילה החשד הופנה כלפי מתחריו של מור בעולם התחתון, אלא שמידע שמסר רכז מודיעין בתחנת עכו הוביל את מח"ש למוסא, לוי, חדד, אשור ואוחנה, כשהאחרון כאמור הפליל את חבריו במסגרת הסכם עד מדינה. ביולי 2009 הורשעו ארבעת השוטרים בעבירות נשק, מרמה והפרת אמונים ונשלחו למאסר בן שנה. אלא שנשיא המדינה קיבל את המלצות ועדת הבדיקה ביחד עם חתימה של חברי כנסת והורה על שחרור מיידי של השוטרים עוד בטרם מיצוי העונש ואף הפעיל את סמכותו בהתיישנות העבירות מיום השחרור. הם שוחררו לביתם לאחר חצי שנה בלבד, באפריל 2011, ערב חג הפסח.
השוטרים ביקשו לחזור לחיים נורמליים ולשרת שוב במשטרה. "אנחנו אוהבים ומכבדים את המשטרה. היינו ונישאר לויאליים למשטרה", אמר חדד למצלמות חדשות 2 עם השחרור מהכלא. אשור הוסיף, "שואלים אותנו כל הזמן: 'בגדו בכם, הפקירו אתכם, למה אתם רוצים לחזור?'. כי אכפת לנו, עדיין אכפת לנו". המשטרה סירבה לקבל בחזרה לשורותיה את השוטרים והרישום הפלילי הקשה עליהם למצוא עבודות אחרות.
עם השנים, מצא איש-איש את דרכו המקצועית. אשור מונה לתפקיד מנהל אגף הביטחון, הפיקוח ושירותי החירום בעיריית עכו, ובהמשך קודם לתפקיד מנכ"ל העירייה בו הוא מכהן עד היום. "ראש עיריית עכו, שמעון לנקרי, התרשם ממנו", תיאר בלישה, "חברי המועצה התרעמו: 'מה, הוא עבריין', אבל לנקרי התעקש. חברי המועצה אף איימו לעתור לבג"ץ, אך לנקרי לא נרתע - ואשור קיבל את התפקיד".
לוי כיהן במשך ארבע וחצי שנים כמנהל אגף שיפור חזות המועצה בשלומי. בסוף שנת 2020 עבר לתפקיד זהה, בעיריית מעלות תרשיחא. בעת הפרידה ממנו בירכו בעירייה: "נפרדים מדמות מיוחדת מאוד בנוף של שלומי. הפרידה לא קלה. יוסי הוא בלי ספק חלק משמעותי מהפסיפס האנושי המיוחד שלנו בשלומי. תודה לך יוסי, נתגעגע". השוטר השלישי, מוסא, עובד במשרת אב בית במושב הסמוך לנהריה.
בעוד שהאחרים המשיכו בחייהם, לא כך היה המצב אצל חדד - שסירב לעזוב את העיר. במרץ 2011, בעודו מרצה את עונשו, נורה אחיו ברגלו. מספר חודשים מאוחר יותר, חדד הבין שגם הוא נמצא על הכוונת: "כשהגעתי הביתה אחרי שהשתחררנו, לקחו לי את הנשק. אני רגיל להיות עם נשק כל הזמן, נשק זה חלק מהגוף שלי", שיחזר חדד, "זאת הייתה שנת אבל על אבא שלי, הלכתי לשלוש תפילות ביום. בית הכנסת נמצא בתוך השכונה עם כל הנפשות הפועלות, והם פשוט היו שם, חיכו. הבנתי שהם הולכים לפגוע בי, דיווחתי למשטרה והם לא עשו שום דבר".
באחד הימים, כשיצא חדד מבית הכנסת לכיוון בת אמו, הגיח מולו אופנוע: "איך שהסתובבתי, בחור אחד קפץ מהאופנוע וכיוון את האקדח לראש. שמעתי את הירי, הרגשתי את הפגיעות וקרסתי. פתאום היה שקט כזה, כנראה נגמרו לו הכדורים. לא זזתי. אמרתי שאם הוא מתקרב, בשארית כוחותיי, לפחות אתפוס דנ"א. הוא עלה על האופנוע והם נסעו. אני זוכר שצעקתי 'ידעתי', אלה המילים הראשונות שאמרתי. משם התחילה ההתמודדות".
חדד נפצע באורח קשה והחל בתהליך שיקום. הנשק הוחזר אליו, אך גם בשנים הבאות התמודד עם איומים בלתי פוסקים עליו ועל משפחתו, שכללו השלכת רימון לביתם בנהריה וירי עליו במועדון הנוער שבו עבד. "זה משהו שאתה מתרגל אליו עם הזמן - להיות דרוך", תיאר, "אני בלופ כזה שהולכים לפגוע בי. הדבר הכי קשה זה הזמן. החיים שלי נעצרו בדיוק באותה נקודה. כמה דברים מספיקים לעשות בעשור? להתחתן, להביא חמישה-שישה ילדים. לא רציתי לקחת אחריות על אף אחד, שבטעות אף אחד לא ייפגע בגללי".
חדד, שמתמודד עד היום עם הפציעה, נאבק תקופה ארוכה במדינה כדי שתכיר בו כנכה מערכת הביטחון. לבסוף הצליח. "בתחילת הפציעה חדד היה במצוקה כלכלית קשה ושבת רעב מול המטה הארצי, במטרה שיכירו בו כנפגע עקב השירות", נזכר בלישה, "בסופו של דבר, נמצא פתרון ביניים. הוא קיבל סיוע ועכשיו הוא שורד". לארגונו של מור מיוחסים עשרות ניסיונות של פגיעה בשוטרים, אך אף אחד מהם לא הבשיל לכתב אישום.
