ג'פרי דאהמר היה אחד מהרוצחים הסדרתיים הידועים לשמצה בהיסטוריה. דאהמר, נקרופיל וקניבל, רצח 17 גברים ונערים במשך 13 שנים. מה קרה במוחו של המפלצת? האם הוא נולד שטני או שהוא הפך לכזה עם הזמן? הסדרה החדשה של נטפליקס אודות חייו מתארת את השתשלשות האירועים שהפכו אותו לרוצח סדרתי, אך מה ההסבר הפסיכולוגי להתנהגותו המעוותת?
לאריק היקי, פסיכולוג המתמחה בעולם הפשע בתחומים של אובדנות, עבירות מין ופסיכופתולוגיה, יש קשר יוצא דופן לפרשת ג'פרי דאהמר, ככל הנראה קשר שאין לאף פסיכולוג אחר. לפני מספר שנים היקי נתקל בבחור בפגישה אקראית בחנות בקליפורניה. במהלך שיחת החולין סיפר אותו בחור להיקי כי אמו ניסתה להתאבד. היקי, באורח פלא, ענה לו: "אני יודע מי אתה. אתה אחיו של ג'פרי דאהמר".
לימים סיפר היקי כי השניים הפכו חברים. היקי אף פגש את אמו של דאהמר וראיין אותה - מה שסיפק עבורו הצצה נדירה לחייו וילדותו של דאהמר, ולתובנות שעשויות להסביר מה קרה לילד המתבודד חובב הפוחלצים שגרם לו להפוך לאחד הרוצחים הנתעבים ביותר בהיסטוריה.
דאהמר גדל בשנות ה-60 במילווקי בתא משפחתי מרוסק. אביו, ליונל, ואמו ג'ויס, התמודדו עם דיכאון קשה, ורבו בלי סוף. "היו בעיות בין ההורים במהלך ילדותו", מסביר היקי. "לא הייתה לו היקשרות בטוחה כמו שיש לרוב הילדים והוא חש לבדו בעולם. בגיל 17 האמא לקחה את אחיו הקטן דיוויד ועזבה את הבית. זו הייתה טראומה עבורו".
דאהמר הצעיר היה ביישן ולא יצר קשר עם סביבתו החברתית. אחד מתחביביו העיקריים היה פחלוץ בעלי חיים מתים ואיסוף עצמות של תרנגולות. לימים טען דאהמר כי העיסוק הזה בחיות מתות ריגש אותו. ההתנהגות הזו אינה נחשבת חריגה בקרב ילדים שחוו טראומה, אך היא בהחלט מהווה דפוס דומה אצל רוצחים סדרתיים. "ילדים שחווים טראומה או בעיות בהיקשרות עם המטפלים שלהם לעתים קרובות מציתים דברים או מתעללים בחיות משום שהם מתקשים לספר מה עובר עליהם. ההתנהגות הזו היא דרך הביטוי שלהם", מסביר היקי. "זו זעקה לעזרה".
השלב בו החל העיוות במוחו ובהתנהגותו של דאהמר היה כאשר המשיכה של דאהמר למוות וגופות באה באינטראקציה עם התפתחותו המינית. הוא הפך אובססיבי לגבי תחושות של שליטה וכוח. בגיל ההתבגרות, כשגילה כי הוא נמשך לגברים, הדבר גרם לדאהמר לתחושות של בושה ובלבול. "תחושת הבדידות, החוסר בסביבה תומכת מהוריו ונטייתו המינית בגיל צעיר גרמו לדאהמר להתמודד עם קונפליקטים פנימיים והם אלה שעיצבו וביססו את הדרך בה יילך בעתיד. זה לא שדאהמר התעורר יום אחד ואמר 'אני מתכוון להיות רוצח סדרתי', אלא שבמשך שנים הוא עוצב בדרך הזו שהפכה אותו לבסוף למי שהוא", מבהיר היקי.
עם הזמן, המשיכה של דאהמר למוות הפכה לפנטזיה לרצוח גברים צעירים. המצב החריף כשאשר הפנטזיות הפכו ממחשבות ותחושות להתנהגות בפועל. בראיון שהעניק לאחר שנתפס, תיאר דאהמר מה עבר עליו לפני הרצח הראשון: "עלו לי מחשבות אובססיביות מיניות מעורבבות עם מחשבות אלימות. זה הלך והחמיר. לא ידעתי איך לספר את זה לסביבה שלי אז שמרתי את זה לעצמי".
בשלב זה, טרם הרצח הראשון, דאהמר החל לפנטז על יחסי מין עם אנשים מתים שזה עתה נקברו. "אם מדברים על פרפיליה, הייתה לו פנטזיה מינית עם אנשים מחוסרי הכרה", מסביר היקי. מילון מרים וובסטר מגדיר פרפיליה כ"דפוס של עוררות מינית הכוללת דימויים מנטליים או התנהגות הכרוכה במעשים מיניים חריגים שאינם מקובלים חברתית".
היקי מסביר כי יש שני סוגים של פרפיליה - פרפליה פושעת ופרפיליה שאינה פלילית. פרפיליה שאינה פלילית היא עוררות מינית של אנשים שנמשכים ללטקס, פרוות חפצים וכל מיני דברים כאלה. כ-10% מהגברים האמריקאים מעורבים בסוג כלשהו של פרפיליה, 4% מאותם גברים מעורבים בפרפיליה פלילית, כלומר הם מעוררים מפרפיליה אלימה ופוגענית.
בתקופת התיכון, דאהמר החל לשתות אלכוהול כדי להתמודד עם הפנטזיות האפלות שלו העוסקות בנקרופיליה - קיום יחסי מין עם גופות. "אף אחד לא קם בבוקר ומחליט שהוא נקרופיל", טוען היקי. "אנשים הופכים להיות כאלה עם הזמן. דאהמר שמר את הפנטזיות האלה לעצמו ולא דיבר עליהן, עד שהן הפכו להתנהגות. כולנו יצורים מיניים וכולנו מוצאים דרכים לבטא את המיניות שלנו, אך ישנם אנשים באוכלוסייה שלא מרגישים בנוח בעור של עצמם, הם מתקשים לתקשר עם אנשים אחרים. לג'פרי דאהמר לא היו הכלים לתקשורת אינטימית עם אחרים, לכן הוא הרגיש הרבה יותר בנוח עם אנשים מתים. הערך העצמי שלו היה כל כך נמוך, שהוא היה מסוגל לתקשר רק עם אנשים שלא ידחו אותו כי הם מתים".
זה היה רק עניין של זמן עד שדאהמר מימש את הפנטזיות המעוותות שלו. מספר שבועות לאחר שסיים את התיכון בשנת 1978, דאהמר לקח את הטרמפיסט סטיבן היקס במכוניתו לבית אביו. היקס ביקש לעזוב, ודאמהר היכה אותו למוות באמצעות משקולת. לפני שנפטר מהשרידים של היקס, דאמהר קיים יחסי מין עם גופתו. "כשג'פרי רצח את סטיבן היקס הוא בוודאי חש הקלה משום שאחרי זמן רב הוא הצליח לממש את הפנטזיה שלו - לקיים יחסי מין עם גופה. זו הייתה רמת האינטימיות לה חיכה, במסגרתה הוא לא צריך להתמודד עם דחייה, אף אחד לא יצחק עליו ויגרום לו להרגיש חוסר ביטחון. הוא הגיע לשלב בו הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו, מה שבוודאי החריף את הפנטזיות שלו בעתיד", טען היקי.
אחרי שסיים את התיכון, דאהמר התגייס לצבא אך שוחרר ב-1981. הוא עבר לגור בבית סבתו ועבד בתור גנן בבית הקברות המקומי. דאהמר לא רצח במשך 10 שנים. איך זה ייתכן שאדם כמוהו יהיה מסוגל לשלוט בדחפיו ויצריו? האם הוא מצא דרכים אחרות לספק אותם?
היקי ראיין את אמו של דאהמר ושאל אותה מה קרה באותן שנים על מנת לנסות להבין מה עצר אותו מלרצוח: "ג'פרי סיפר לה שהוא היה רואה מודעות אבל של צעירים שמתו ממחלות ותאונות ומגיע לאשכבות ולהלוויות שלהם. לאחר מכן הוא היה מוציא את הגופות מהקבר ומקיים איתן יחסי מין. זה שמר עליו עסוק במשך כמה שנים. הפנטזיות נשארו וכך הוא ביטא אותן. אמו סיפרה שזה היה מאוד חשוב לו".
למרות שהפעילות הנקרופילית הזו מנעה מדאהמר להמשיך לרצוח, הסיפוק שהגיע בעקבותיה לא החזיק זמן רב וב-1987 דאהמר חזר לרציחות. בשנים שלאחר מכן הוא רצח 16 גברים ונערים נוספים. הוא היה מכיר אותם בברים של הקהילה הגאה, בסאונות ובחנויות סקס ומזמין אותם אליו הביתה לשתות. "הוא היה בפרופיל נמוך", מתאר היקי. "הוא היה מאוד ידידותי, מזמין אותם למשקה, מכניס אליו סם והם היו מאבדים הכרה".
היקי גילה שבתחילה דאהמר לא היה הורג את קורבנותיו באופן מיידי, הוא אפילו היה מבלה איתם מספר ימים עד שהיה מבצע את זממו: "רק ברגע שהם אמרו שהם רוצים ללכת, אז הוא ידע שהוא עומד להרוג אותם. הוא לא יכול היה להרשות להם לנטוש אותו, לדחות אותו".
היקי מסביר מדוע דאהמר בחר דווקא קורבנות שחורים או בנים של מהגרים משולי החברה. "הוא בחר בגברים שהחברה הכללית לא תרגיש בחסרונם. יש לי ספקולציה לפיה הוא בחר באנשים 'צבעוניים' כי הוא היה לבן. בדרך הזו הוא לא הפך לחשוד המיידי, כי אם מישהו שחור נעדר, יחפשו חשוד שחור שאולי מעורב בכך".
לאחר שדאהמר היה מסמם את קורבנותיו, הוא היה חונק אותם למוות ומקיים יחסי מין עם גפותיהם. כל הפשעים שלו בוצעו בדירה שלו במתחם אוקספורד במילווקי, ובה התנסה דאהמר באקטים מיניים מעוותים נוספים כמו ביתור או שינה עם הגופות. בחלק מהמקרים יצר חור בראשי הקורבנות כדי "להפוך אותם לזומבים".
נשאלת השאלה - איך אדם מגיע למצב שהוא מסוגל לרצוח אדם אחר רק כדי לקיים יחסי מין עם גופתו? "היה לו צורך להיות עם מישהו בכל מחיר כדי לקבל את האינטימיות שהוא היה זקוק לה, גם אם הוא מת. אדם שעושה זאת נמצא במקום מאוד אפל בחייו", טוען היקי.
כשהתנהגותו של דאהמר הסלימה, הוא החל לאכול את בשר קורבנותיו. "יש כמה סוגים של קניבליזם שאנו מכירים, חלקם אינם מיניים, כמו בשבטים מסויימים בהודו למשל, הם היו אוכלים את בשר האויבים שלהם אבל לא היה בזה שום דבר מיני. במקרה של דאהמר היה לזה רכיב מיני", מסביר היקי. "המשיכה לדם היא סוג מסויים של פרפיליה בפני עצמה, הוא החל בלטעום דם ומשם המשיך באכילה של איברים. בדרך הזו הוא יצר קשר חברתי עם קורבנותיו, למד להכיר אותם, היו אפילו קורבנות שהעדיף לאכול. מבחינתו בכך הם הפכו להיות חלק ממנו. מבחינתו הכל נועד לשרת את המטרה של להרגיש עוצמתי ובעל כוח".
לאחר שנכלא, דאהמר צייר ציור בו שירטט את הפנטזיה השטנית במוחו. בציור נראים שרידי קורבנותיו מונחים על שולחן אוכל. "ג'פרי הסביר כי 'הייתי מוקף בחברים הכי טובים שלי, הם לא היו יכולים לעזוב אותי. הם היו חלק ממני'. הוא טען שכשפינטז על ישיבה בראש השולחן הוא סוף סוף הרגיש בעל כוח".
היקי תיאר מהו המשפט הראשון שאמרה לו אמו של דאהמר: "היא התעקשה - 'הבן שלי לא ניסה להכאיב לאף אחד, הוא אמנם הרג אותם, אבל לא ניסה להכאיב להם'. אני מסכים איתה. כל הנקרופילים שפגשתי לא רצו להכאיב לקורבנותיהם. 95% מהם אינם סאדיסטים. מטרתם המרכזית היא להיות עם הגופות. בראיונות איתו דאהמר מתאר כמה חייו היו עלובים, אבל הם לא כללו מניע סאדיסטי, כל מה שהוא רצה זה להיות עם מישהו. הרצח היה האמצעי כדי לעשות זאת".
ב-1992, במהלך המשפט שהתנהל נגד דאהמר לאחר שנתפס, שורה של פסיכיאטרים מסרו את האבחון שלהם למצבו הנפשי. דאהמר אובחן עם פרפיליה, הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אישיות סכיזוטיפלית וסאדיזם מיני. הפרעת האישיות הגבולית מסבירה את התנודתיות בערך העצמי של דאהמר, ואת החשש המתמיד שלו מנטישה. הפרעת האישיות הסכיזוטיפלית מסבירה את משיכתו לטקסים הפולחניים שנהג לבצע בשרידים של קורבנותיו, את האופי הבודד שלו והתנהגותו המוזרה. למרות כל סעיפי האבחון הללו, המומחים לא מצאו את דאהמר כפסיכופת. "ג'פרי דאהמר לא היה אפילו קרוב להגדרה של פסיכופת", טוען היקי. "דאהמר הוא סוציופט (בעל הפרעת אישיות אנטיסוציאלית), כלומר הוא פושע, אך הוא אינו סאדיסט, מה שמאפיין פסיכופתים. לפסיכופתים אין אמפתיה, הם מבצעים מניפולציות ושולטים באנשים. בניגוד לפסיכופתים, סוציופטים הם מאוד רגשיים, הם עדיין מאוד אוהבים את אמא שלהם למשל, יש להם חיבור רגשי לאנשים".
האם דאהמר הרגיש אי פעם אשם על המעשים המזוויעים שביצע? "אני אני לא חושב שהוא הרגיש רע על האנשים שרצח", מסביר היקי. "עם זאת, הוא זיהה את האזור המת בתוך הנפש שלו. רובנו מרגישים אשמים על מעשים רעים שאנחנו עושים, ובחלק מהמקרים רבים מאיתנו דווקא לא מרגישים רגשות אשם על דברים כאלה. רובנו מעדיפים לא לחשוב על זה, כי זה מפחיד לחשוב שאנחנו לא מרגישים אשמים על משהו רע שעשינו. במקרה של דאהמר הוא לא הרגיש אשם, והחלק הזה בתוכו הלך והתעצם והוא נשאב לתוכו עד שהוא מילא את חייו".
האם ג'פרי דאהמר נולד רוצח סדרתי עם מוח מעוות, או הפך לכזה בגלל הסביבה בה גדל? כמו תמיד בשאלות מן הסוג הזה התשובה היא גם וגם. "כשמדברים על ג'פרי דאהמר חייבים לדבר על תורשה מול סביבה. למשפחתו היה רקע של דיכאון, הוא ככל הנראה ירש חלק מזה, כי שני הוריו סבלו מדיכאון", מסביר היקי. "צריך לזכור שכולנו שונים, וכולנו מתמודדים עם גורמי לחץ באופן שונה, יש אנשים שמתמודדים עם לחץ באופן יעיל יותר מאחרים. כולנו נולדים עם תוכנות מולדות שונות כמו מזג או מחלות נפשיות שעוברות בתורשה והן עוברות שינוי בעקבות הסביבה. במילים אחרות התורשה היא כמו אקדח והסביבה היא כמו האצבע שלוחצת על ההדק. כל הפסיכיאטרים שחקרו את המקרה של דאהמר הסכימו שמספר גורמים היו מעורבים בהפיכתו למפלצת שהוא".
האם היה ניתן למנוע את מעשי הרצח? האם התערבות מוקדמת של הוריו הייתה הופכת את דאהמר לאדם אחר? "ג'פרי דאהמר היה אדם מאוד תלותי", טוען היקי. "לא היה לו למי לפנות, ועד הזמן שהוא היה יכול ליצור קשר עם מישהו זה כבר היה מאוחר מדי, הוא כבר היה עמוק בתוך העולם הפנימי האפל שלו. המקרה הזה מלמד כמה חשובה היא הורות. דאהמר היה שפוי, הוא בחר בעצמו ללכת בדרך בה הלך, כשהוא חצה את הקווים האדומים כבר לא הייתה דרך חזרה, הוא הרגיש בנוח מידי עם אנשים מתים".