האלימות ממשיכה להשתולל ברחובות ולפעמים מגיעה ממש עד פתח הבית. משה לריה, תושב אשקלון, בירך את אחד משכניו לשלום בעת צאתו מהבניין. לפתע, אותו שכן אשר מוכר כמתמודד נפש בעל היסטוריה אלימה, תקף אותו באכזריות לעיני רעייתו צביה. השניים אושפזו בבית החולים בעקבות האירוע הקשה - משה עם פציעות שדורשות שיקום וצביה בעקבות החרדה שחוותה כשצפתה בבעלה מוכה בצורה כזו.
"אשתי הייתה בישיבה. כשסיימה אותה התקשרה אליי ואמרה: 'בוא תאסוף אותי'", שיחזר משה הבוקר, "ירדתי במעלית ללובי, הלכתי לכיוון האוטו ולפתע ראיתי את חולה הנפש הזה עומד שם, ממש ביציאה מהבניין. הוא חיכה להרביץ לאנשים. אמרתי לו שלום, הלכתי לכיוון האוטו ועוד לפני שהספקתי לעשות צעד, הוא תפס אותי".
"הוא שוקל 150 קילו, הר אדם. הוא משך אותי, זרק אותי מהמדרגות למדרכה ונתן לי בעיטות. הוא פסיכופט, חולה נפש. ראיתי בעיניים שלו את הרצח, את הרוע. חשבתי: שמע ישראל, סיימתי את החיים שלי. אמרתי לו: די, אבל הוא לא הפסיק. זה לא נגמר. אחרי שהוא פגע בי קשות אמרתי לו: שברת לי את הרגל, ואז הוא הפסיק. הוא הלך לצד השני, ראה אנשים שמה והתחיל ללכת גם איתם מכות. הוא לא הכיר אותם בכלל. זה כמו פיגוע".
אתה מתאר שהיו רגעים שחשבת שזה הסוף שלך.
"בוודאי, זה 150 קילו. כל רגל שלו זה כמוני. כמעט איבדתי את החיים שלי, בשנייה אחת. הותקפתי קשות מאוד. זה כל הזמן עולה לי במחשבות".
ידעתם שמדובר במתמודד נפש שהסתבך בעבר עם החוק?
"אנחנו גרים דלת מול דלת. לו ולאמא שלו יש בעיה, הם עושים קנוניה. כשהוא שומע שיש חובות לבניין וצריך לתקן דברים, לשלם כסף, הוא נכנס לאטרף. הוא רק שומע שצריך לשלם כסף לתיקונים בבניין ומאבד שפיות. פעם אחת הוא דפק לי בדלת, הזמנתי משטרה והוא עזב אותי. הוא רץ ללובי הבניין ושבר את הזכוכית".
דיברתם עם אמא שלו?
משה: "האמא אפילו לא באה והתנצלה".
צביה: "בתי שאלה אותה מדוע נהג כפי שנהג. האמא טענה שהוא היה עצבני, שיום קודם היה בהתקפה, ומה אנחנו רוצים ממנו בכלל".
מה הציפייה שלכם מהרשויות?
צביה: "הציפייה שהאיש הזה לא ישוחרר. הוא לא אמור לגור בבניין רב-קומות. לא היה לנו מושג שיש לו עבר כלשהו, אבל אם הוא אכן מוכר וידוע, אני מצפה מהמדינה וממחלקת בריאות הנפש לא להחזיר אותו. אנחנו היחידים מכל הבניין שאזרנו אומץ להתלונן, אבל אני בטוחה שכל דיירי הבניין חוששים וחרדים. לאף אחד אין אומץ להתריע. אם היה עובר שם ילד באותו הרגע? היה שם מקרה של מוות".
כשתשתחררו מבית החולים, תחזרו לבניין הזה?
משה: "לא יודע איך אחזור. אני במצב לא טוב, כל הזמן רואה את זה בעיניים. איך אחזור הביתה? אני צריך לראות אותו מול העיניים? הוא לא יישאר מאחורי סורג ובריח, לא יכניסו אותו למקום סגור. הנכדים אצלי הרבה, מה היה קורה אם הייתי יורד עם הנכדים והוא היה עושה את זה מולם? זו טראומה לכל החיים".
צביה: "עוד לא יודעת אם נחליט להישאר בבית, לאור מצבו של משה. אני עורכת דין, נמצאת מהבוקר עד הלילה בעבודה, נוסעת לדיונים. משה מרבית היום בבית לבד. אחרי שהוא ייצא משיקום, הוא יהיה לבד. לא נראה לי שאשאיר אותו שוב לבד בבית. אני שוקלת בצער רב לעבור מהבית הזה, אפילו שזה היה חלום חיי. לא יהיה מנוס. לא אפקיר את בעלי להישאר לחסדיו של האיש הזה. אני שוקלת את זה ברצינות".