השנה 2013: דניס דסיאטניק, לוחם לשעבר ביחידת מסתערבים ויחידת יס"מ של משטרת מחוז תל אביב, פורש מהמשטרה. הוא חוצה את הקווים ומתחיל לעבוד כשומר הראש של היעד המשטרתי מספר אחת: העבריין עמיר מולנר.
ססיאטניק, גבר בריא גוף ומוצק, מלווה את מולנר במרבית שעות היממה לכל מקום אליו הוא מגיע. "מולנר אהב פוזות. שמאבטחים מלווים אותו לכל מקום. זה שידר עוצמה וכוח. נתנו לו כבוד. הוא בן אדם נחמד מאוד. לא זכור לי שהוא היה בודק את המכונית שלו או שבדקנו אם שמו לו מטענים", שחזר דסיאטניק, "הוא היה בטוח מאוד בעצמו שלא יפגעו בו. הוא היה מרבה להיפגש עם רבנים, להתפלל בבית כנסת או ללכת לשיעורי תורה. בכל מקום נתנו לו כבוד. שמרנו עליו כמה שעות ביממה. לא היו איתו אירועים חריגים אולי בגלל שאבטחנו אותו כל כך טוב".
תשע שנים אחרי, דסיאטניק מדריך אגרוף במקצועו מחיפה, נשוי ואב לחמישה ילדים, מוצא את עצמו בלב הקרבות באוקראינה, מדריך יחידות קומנדו ונלחם בצבא הרוסי.
"מה יותר מפחיד אתה שואל לאבטח את מולנר או להילחם באוקראינה? ברור שהמלחמה באוקראינה יותר מסוכנת ומפחידה. היו רגעים שלא הייתי בטוח שאחזור הביתה. אשתי התנגדה נחרצות שאסע לסייע לצבא אוקראינה, היא פחדה שאמות בקרבות והיא תישאר לבד לגדל חמישה ילדים", סיפר דסיאטניק, "כשאתה רואה את הזוועות שעושה צבא רוסיה לאזרחי אוקראינה אתה לא יכול לשבת בחיבוק ידיים. הבנתי שאני חייב לעשות מעשה. אני לא נגד העם הרוסי אלא גם המדיניות של פוטין".
דסיאטניק בן 45, יכול בקלות לכתוב תסריט על חייו שיככב בסרט הוליוודי. הוא אוהב מתח, אתגרים, מבצעים, אקשן ומומלץ הרבה ממנו. "אני כל הזמן על קוצים חייב אקשן, אתגרים", הסביר דסיאטניק, "אני לא יכול לשבת בשקט ולא לעשות כלום. גם היום אני מדריך אגרוף שמאמן נערים במצוקה כדי לסייע להם לצאת מעולם הפשע".
בגיל 19 הוא עלה לארץ מאוזבקיסטן. את אשתו ילידת אוקראינה הכיר בישראל. הוא התגייס ליחידה מיוחדת במג"ב, הצטרף ליס"מ תל אביב והחליט כעבור זמן קצר שהמשטרה לא בשבילו.
"אז כמו היום המשכורות במשטרה נמוכות מאוד. בלתי אפשרי לפרנס משפחה. אני יכול להבין את השוטרים שפרשו מהשירות", ציין דסיאטניק, "אם רוצים שוטרים מקצועיים טובים, איכותיים שמחויבים לעבודתם המדינה צריכה לתגמל אותם בהתאם ולא לתת להם משכורות רעב. הרבה שוטרים שהכרתי נקלעו לחובות כספיים. זה מטורף. חלקם הגיעו לפת לחם ופשטו רגל".
לפני כחמישה חודשים, באמצע החיים הוא נפרד מאשתו והילדים וטס לאוקראינה להקים יחידת קומנדו מודיעיני ולאמן יחידות צבא.
"אני מדריך ירי וקרב מגע ויש לי ניסיון. החלטתי לתרום ולעזור באימון חיילים אוקראיינים", הסביר דסיאטניק, "יכולתי לשבת במטה של הצבא האוקראיני אבל רציתי להיות בתוך זירת הקרב לא רחוק ממריופול. אצלי החיילים היו ממושמעים מאוד. הסברתי להם שאם הם לא יתאמנו כל בוקר ולא יהיו ממושמעים הם לא יחזרו מהקרבות, הם ייהרגו".
החיילים של דסיאטניק הורידו מטוסים רוסים, השמידו טנקים ונגמ"שים, חיסלו מאות חיילים רוסיים, אבל עשרות מהם נהרגו בקרבות עקובים מדם.
"הקמתי יחידת קומנדו שדומה למעשה לסיירת מטכ"ל באופי הפעילות שלה. בכלל לא התכוונתי לנסוע לאוקראינה אלא לטוס לסייע לחבר לצאת מהמדינה ולהחזיר אותו לארץ, אבל אחרי שראיתי את הזוועות, רצח הילדים והאנשים ומעשי האונס החלטתי לא להיות אדיש. במקום שבוע נשארתי כמה חודשים. כל יום זה כמו שנה בשדה הקרב. די מזכיר את הסדרה פאודה", סיפר דסיאטניק.
באחד הקרבות בדונייצק הוא נפצע ברגלו מכדור, קיבל טיפול רפואי והתעקש לחזור לזירת הקרב. "היה ברור שאני חוזר לחיילים שלי, לא מפקיר אותם בשדה הקרב. היה קשה מאוד ליצור קשר עם המשפחה בזמן הקרובות. עשינו את זה באמצעות מערכות לוויינים שהחברה של אילון מאסק תרם לאוקראינה", ציין דסיאטניק.
לדבריו, הוא נפגש עם שרים וחברי פרלמנט שהגיעו לשדה הקרב, נפגשו עמו והודו על תרומתו למען העם האוקראיני והצבא. הוא החליט לחזור לארץ כדי לפרנס את משפחתו ולהקים עמותה שתסייע לעם האוקראיני.
"בכל אותם חודשי לחימה והדרכה בירי שנתתי לחיילים לא קיבלתי אגורה. קשה מאוד להשאיר משפחה מאחורה בלי פרנסה", הוסיף, "אם יעזרו לי כלכלית וכספית אני אחזור לשם. אשתי לא תאהב את זה אבל אני חייב אקשן, כמו בסרט פעולה".