גם בחלוף 11 שנים ורדה מיניביצקי זוכרת את יום הכיפור האחרון שהעבירה עם בנה דניאל, שנה לפני שנעלם. "כולם לבשו לבן, הייתה אווירה חגיגית", היא נזכרת, "פתאום דניאל נכנס, עם חולצה בצבע בורדו בוהק, אי אפשר היה לפספס אותו". את החולצה היא עדיין שומרת בארון, גם עשור אחרי שדניאל יצא מבית הוריו בשעת בוקר מוקדמת ביום שבת ומאז נעלמו עקבותיו.
"מי היה מאמין שדבר כזה יקרה לנו, שיעברו עשר שנים", תוהה ורדה ומוסיפה שהתקופה הזו קשה במיוחד, "החגים שלנו תמיד עצובים, זה אמור להיות זמן משפחתי".
יצא לשתות קפה
ביום שבת ה-11 באוקטובר 2014, בסביבות השעה 05:30 בבוקר, ישב בעלה של ורדה, שוקי, בסלון בית המשפחה ברמת אביב ג', כשלפתע בנו בן ה-35, שהתגורר שם אז, עבר לידו עם תיק ואמר שהוא הולך לבריכה. האב השיב לו שהבריכה נפתחת מאוחר יותר היום, והוא חזר לחדרו. חצי שעה מאוחר יותר יצא דניאל שוב, הפעם בלי תיק ועם כוס אספרסו ואמר שהוא יורד לעשן למטה.
בשעה 13:00 באותו היום כבר הודיעו ורדה ויהושע למשטרה שבנם נעדר. "לא הבנו בכלל מה זה אומר", ורדה מבהירה, "חשבנו שהוא תכף יחזור, ואז הזמן עבר". השוטרים סייעו בניסיון האיתור הראשוני, אך הכריזו על דניאל כנעדר רק כעבור כמה ימים. החיפושים התמקדו באזור הדולפינריום שבחוף הים של תל אביב – המקום שבו אוכן הטלפון של דניאל. רק ימים ספורים לאחר מכן התברר שמי שהחזיק במכשיר איננו דניאל, אלא אדם אחר שטען שמצא את המכשיר ברחוב. במקביל המשפחה שכרה חוקר פרטי, שמצא את ספל הקפה שדניאל לקח איתו באותו הבוקר מבית הוריו בחדרון קטן סמוך ללובי הבניין.
גבוה, נאה ומוכשר
דניאל, הבחור הגבוה והנאה מרמת אביב למד בבית הספר היסודי "רמת אביב ג'" והמשיך לתיכון גימנסיה הרצליה בתל אביב. כבר מילדות למד לנגן על פסנתר, והצטיין. בסיום התיכון דניאל התקבל לקורס טייס, אך בהמשך נשר ועבר לשרת במגלן. עם השחרור, ניגש דניאל למבחן הפסיכומטרי, והוציא 714 על אף הכנה יחסית מינימלית.
הוא טס לטיול הגדול, התקרב לדת וחזר בתשובה. שנתיים מהשחרור הוא החל לחפש את עצמו, הוא עשה תשובה וחזר בשאלה, לסירוגין, פעם אחר פעם. "בשנים האחרונות משהו לא הסתדר לו", אומרת ורדה, "הוא אמר לי 'שאין בו חיות', לא היה לו טוב. היה לו מאוד קשה, הוא רצה לעשות משהו חדש". בתקופה שקדמה להיעלמותו דניאל חי אצל הוריו, "ביום שישי לפני כן אמרתי לו שכשהוא ייצא מפה הוא צריך לגור עם מישהו ולא לבד, והוא הסכים", היא נזכרת, "הייתה תחושה שמשהו טוב קורה".
הכל לטובה
החלק הכי קשה הוא הזמן שעובר. ב-31 באוקטובר יציין דניאל את יום הולדתו ה-45, ואי אפשר שלא לדמיין את החיים שהיו לא אילולא היה יוצא מהדלת ולא חוזר. "הוא לא התחתן, לא הביא ילדים. מזל שיש לי עוד שתי בנות, כשאני רואה אותן אני מרגישה שאני מגשימה את עצמי בשבילו דרכן", אומרת ורדה, "חברים של דניאל עדיין מתקשרים אליי זה עושה לי הרגשה טובה שזוכרים".
משפחת מיניביצקי לא האמינה שזה יהיה הסיפור שלה, אבל לוורדה חשוב להבהיר שהיא מאמינה שהכל לטובה. "גם אם לא רואים את הטוב עכשיו, נראה אותו אחר כך". ואולי את ניצני הטוב כבר אפשר לראות בפעילותיהם של בני הזוג בעשור האחרון, "בזכות דניאל עלה למודעות הנושא של נעדרים, אני עושה הכל כדי שימצאו אותם".
מאז שנעלם בנם, ורדה ושוקי פועלים לסיוע למשפחות אחרות של נעדרים ומנסים לקדם הצעת חוק שתחייב הכרה וסיוע של המדינה, אך היא מתעכבת בכנסת כבר מספר שנים. "הדבר הכי חשוב לי אחרי דניאל זו הצעת חוק מוסדרת לנושא", היא מבהירה, "אם אני מקבלת את זה, הרבה דברים יסתדרו מעצמם".
בני הזוג מיניביצקי הקימו את עמותת "בלעדיהם", שמסייעת למשפחות של נעדרים אזרחיים. הצעת החוק שיזמה העמותה נועדה לאפשר לאותן משפחות סיוע בהתמודדות עם הבירוקרטיה והסוגיות המשפטיות והכלכליות הקשורות בבן או בת המשפחה שנעלמו. שש שנים עברו מאז שההצעה הוגשה לראשונה, אבל הם לא מוותרים. "בסוף זה יקרה, השאלה רק מתי", מצהירה ורדה.
ה-7 באוקטובר העלה שוב לסדר היום את נושא הנעדרים, ועמותת "בלעדיהם" התגייסה לסייע. "היו המון נעדרים", נזכרת ורדה, "חילקנו בין נציגים מהעמותה טלפונים, וכל אחד יצר קשר עם כמה משפחות. אמרנו להם שאנחנו מבינים את מה שעובר עליהם, לפעמים זה כל מה שצריך". לצד חוסר הוודאות שאופף את משפחות החטופים ומדינת ישראל כולה מאז אותה שבת שחורה, ורדה מדגישה כי במקרה הפרטי שלה, היא לא בטוחה שהיא רוצה לדעת את התשובה: "אני רוצה לדעת מה קרה לדניאל, אבל יחד עם זאת אני גם לא. אם זה יהיה משהו נורא?".