4. מניין הימים
עברו 132 ימים מאז שאלישע לוי סיים באופן רשמי את תפקידו, ולנבחרת ישראל בכדורגל עדיין אין מאמן. אבל אל דאגה, כי הוועדה המיוחדת לשיפור הכדורגל הגישה את מסקנותיה להתאחדות לכדורגל! ומדובר בחתיכת מסקנות! צריך להוסיף מתקני ספורט ולשפר את מצב הקיימים; צריך להשקיע בכושר הגופני מגיל צעיר; צריך לעבוד על יסודות לעומק. כל אלה לא מופיעים בדוח כמובן, כי המנדט של הוועדה עסק בשיפור המבנה הארגוני-המקצועי של נבחרת ישראל. אתם יודעים, העסקנות זה מה שחשוב באמת.
שימו לב מי נמצא בוועדה לשיפור וקידום הכדורגל: אלי גוטמן, שבתקופתו כמאמן הלאומי דרדר את נבחרת ישראל עוד יותר; אלי אוחנה, מי שכמנהל בית"ר ירושלים נותן יד בוטה להשפלת מעמד המאמן בקבוצה שלו; חיים רביבו שייזכר כמי שדאג להיות מורחק בכוונה בתבוסה 5:0 לדנמרק (דוגמה ומופת לכל ספורטאי); ואיציק בן מלך כעלה התאנה המקצועי.
ואלו המלצותיהם: בראש כל הנבחרות יעמוד פורום מקצועי שכולל בין 3 ל-5 אנשים, ביניהם נציג של הנהלת ההתאחדות, מאמן בעל ניסיון בינלאומי, איש אקדמיה מתחום מדעי הספורט ושחקן עבר בעל ניסיון בינלאומי. מאמן ושחקנים עם ניסיון בינלאומי, מכירים מישהו כזה גוטמן, אוחנה ורביבו?
הפורום המקצועי יעמוד מעל המנהל הטכני שיהיה אחראי על נבחרות ישראל, אבל לא בדיוק ברור מה יעשה בפועל. אותו מנהל טכני יצטרך להצהיר שאין לו שאיפות לאמן בפועל. עוד בדיחה שגוטמן מכיר היטב מימיו כ"מנג'ר" הפועל תל אביב. ג'וב אותו החזיק כשבועיים עד שהפך את עצמו למאמן הקבוצה, ובהמשך חזר לעמדת המנג'ר עד שפוטר.
והמאמן הלאומי שבדרך? הוא יצטרך להיות בעל ניסיון ברמה הבינלאומית, כשיש יתרון לאדם ששימש כשחקן ברמה הבינלאומית (הממ… כמה כאלה כבר יש? אוחנה?). אותו מאמן יהיה כפוף למנהל הטכני ולפורום המקצועי. כלומר בלי לקבל באמת חופש פעולה. נהדר. איזה מאמן בעל ניסיון בינלאומי *לא* ירצה להכניס את הראש הבריא שלו למיטה החולה הזו. בקיצור, יש סיבה לאופטימיות.
3. אחרי מות קדושים אמור
תהיו רגע כנים עם עצמכם: נאמר שאתם שומעים שאדם שעסק במקצוע שלכם (אבל לא הכרתם אותו אישית) נפטר. האם הייתם מקדישים לכך יותר משתי שניות של מחשבה? נאמר שאתם רואי חשבון בחיפה, ויש רואה חשבון בפתח תקווה שלקה בדום לב ומת בשנתו. האם זה יזיז לכם משהו?
אצא מנקודת הנחה שאלא אם אתם צדיקים גמורים, בעלי רגישות חריגה או חוש אמפתי שגובל בהפרעה נפשית, התשובה היא לא. לכן, לא ברורה לי ההתנפלות על מגן פ.ס.ז' דני אלבס, שהתייחס בצורה הזו למותו המפתיע של קפטן פיורנטינה ושחקן נבחרת איטליה, דוידה אסטורי, שלקה בדום לב ומת בשנתו בגיל 31. אלבס אף הוסיף ואמר ש"יש ילדים שמתים מדי יום שלא מקבלים סיקור תקשורתי והם חשובים באותה מידה. כולנו מתים בשלב כזה או אחר". בעיני זו התבטאות נפלאה. מותו של שחקן כדורגל פופולרי לא מהותי או חשוב יותר ממותם של ילדים. להפך.
המוות המוקדם מדי של אסטורי הוא בוודאי טרגי למשפחתו, לחבריו, לקבוצתו, יודעים מה - אפילו לאיטליה כולה. אבל מה לו ולכדורגלן ברזילאי שמשחק בצרפת?
לא ביקורות אלבס צריך לספוג, אלא שבחים. או לכל הפחות - אדישות.
2. למה הדג נמצא בצלחת? כי הוא פתח את הפה
שופט הכדורסל גילי כהן נענש באופן חמור והושעה לשישה שבועות מפעילות ועוד חצי שנה על תנאי. האם זה בגלל שהוא נתפס משתמש בחומרים אסורים? האם בגלל טובות הנאה שקיבל? האם בגלל רצף שערוריות שיפוט בהן היה מעורב? לא. כהן קיבל בומבה בגלל ראיון לתקשורת.
כהן שפט בחצי גמר גביע המדינה ממנו הורחק מאמן מכבי ת"א, נבן ספאחיה, ולא ציין בדו"ח השיפוט את שלל ברכות ה"פאק יו" ששיגר ספאחיה לכיוון השופטים. בראיון הוא אמר ש"גם אם הייתי שומע את הדברים, לא הייתי מציין זאת בדו"ח". טירוף. לערוף את ראשו.
וברצינות, מעבר לחופש הביטוי וזכותו של אדם להסביר את עצמו, מה בדיוק הנזק שנעשה כאן, שאיגוד השופטים טוען שזו הפרת משמעת ו"פגיעה בחבריו השופטים"? כששופט הכדורגל לירן ליאני התראיין אחרי שערוריית משחק העונה בין מכבי תל אביב להפועל באר שבע (שער חוקי שנפסל, שלושה כרטיסים אדומים), רק טוב יצא לו מזה, ופועל יוצא מכך - לאיגוד שופטי הכדורגל.
כמה מקובע, שמרן ורודני אתה צריך להיות כדי לקבוע עונש כל כך חמור על הפרת משמעת זניחה שכלל לא צריכה להיות הפרה. זה כמה: באיגוד השופטים לא הסתפקו בהשעיה, אלא גם חייבו את כהן להתנצל בפני עמיתיו וההנהלה. כי לא מספיק להעניש, צריך גם להשפיל.
1. התקף לאב
זה לא עניין של מה בכך שספורטאי מפורסם מתוודה על הבעיות אישיות שלו. אולי זה הצורך והרצון לשמור על פאסון, אולי החשש שזה יוביל לטראש טוק מהיריבים והאוהדים, אולי סתם מאצ'ואיזם טהור.
ולכן הווידוי של כדורסלן קליבלנד, קווין לאב, כל כך מטלטל: "ב-5 בנובמבר, רגע אחרי שהסתיימה המחצית הראשונה נגד אטלנטה, סבלתי מהתקף חרדה", הוא כתב. "זה הגיע משום מקום… כשירדתי לספסל, הרגשתי את הלב שלי דופק מהר מהרגיל והתקשיתי מאוד לנשום. זה קשה לתאר, אבל הכול הסתובב, כאילו המוח שלי מנסה לצאת מהראש. האוויר הרגיש עבה וכבד והפה שלי הרגיש כמו גיר. אני זוכר את עוזר המאמן שלנו צועק לי משהו על תרגיל התקפי. הנהנתי בראשי, אבל לא שמעתי הרבה ממה שאמר. בנקודה הזו התחרפנתי לגמרי... ידעתי שאני לא יכול לחזור למשחק. רצתי מחדר לחדר כאילו אני מחפש משהו, אבל לא מצאתי… זה היה כאילו הגוף שלי ניסה להגיד 'אתה עומד למות'. בסוף התמוטטתי על הרצפה בחדר האימונים".
לאב, שנזקק לעזרת חבריו לקאבלירס ובהמשך לטיפול נפשי, הוסיף: "כולנו נושאים עימנו דברים מכאיבים, והם יכולים להכאיב אם נשאיר אותם קבורים בפנים… לא לדבר על מה שבפנים מונע מאיתנו להכיר את עצמנו באמת ושודד מאיתנו את ההזדמנות לעזור לאחרים שזקוקים לנו. אם אתם קוראים את זה ואתם בתקופה קשה, לא משנה כמה גדול או קטן זה נראה לכם, אני רוצה להזכיר לכם שאתם לא מוזרים או שונים אם אתם משתפים את מה שעובר עליכם".
זו בדיוק הדוגמה האישית שמצופה מספורטאי (ובכלל ממפורסמים); להראות לצעירים שמעריצים אותם שזה בסדר שיש בעיות, נפשיות או רגשיות או אחרות (ובמקרים אחרים, להבדיל, לצאת מהארון), שאף אחד לא מושלם ולכל אחד יש את השיט שלו. צריך להסיר את הכובע בפני קווין לאב על האומץ. מצד שני, האיש משחק כבר כמה שנים עם לברון ג'יימס, האיש הכי תובעני בספורט. כנראה שהתקף החרדה היה רק שאלה של זמן.
1.