בימים האחרונים, יותר נכון בשבועות האחרונים, ובעיקר אחרי השחרור של גלעד שליט, אנחנו שומעים יותר ויותר דיבורים על כך שראש הממשלה ושר הביטחון זוממים לתקוף את הכור הגרעיני באירן. מה שפתח כאן דיון ציבורי פומבי סוער. עד כדי כך שדן מרידור, השר לענייני שקר כלשהו, נדרש להתבטא בתקשורת, לחרוג ממנהגו ואשכרה להגיד משהו ולהביע דעה!
ה"שערורייה", כפי שמגדיר זאת מרידור, היא שאותו דיון - האם לתקוף או לא, מה היתרונות והחסרונות, מה הסיכונים ומה ניתן להרוויח מכאן - יכול חלילה להגיע לאוזניהם של האירנים (ידוע שאחמדינג'אד הוא קורא נלהב של "ישראל היום", ואף שואף לקיים גוף תקשורת מקומי לפי ערכיו) ולגרום להם למוכנות יתר, ואולי חמור מכך למהלך מנע. למה הדבר דומה? לעדכן את המשטרה על השוד הגדול שאתם מתכננים לבצע. או יותר טוב - ליידע את הבחורה איתה אתם יוצאים ששמתם לה סם הרדמה במשקה, ושעוד לא החלטתם אבל שלא תתפלא אם בבוקר היא תמצא את עצמה עם בגדים קרועים, איפור מרוח ותחושה שמישהו הפציץ לה את הכור.
אבל לא יעזור כלום. תופי המלחמה גורמים לחלק לא מבוטל מחברי הכנסת והשרים, ובכלל לישראלים, לזקפה לאומית, ולפיכך אני לא מתבייש להכריז: האירנים הם עם של כוסיות, ואחמדינג'אד הוא זבוב מתנקנק וחסר עמוד שדרה. וגם יש לו קטן. עכשיו נראה אתכם גברים.
ריאליטי חדש: "מי ילחץ על הכפתור האדום?"
בפעם הקודמת שמתקן גרעיני של מדינת אויב הותקף, לפני כמה שנים כשאולמרט היה ראש ממשלה, נודע על כך רק לאחר מעשה, ורק "פרסומים זרים" ייחסו את הפעולה בסוריה לישראל. הצחקתם את ברק וביבי. כי למה לעשות פיפי בבריכה ואחר כך להעיף מבט תמים לסובבים אותך במים, אם אפשר להשתין מהמקפצה ולצעוק לפני זה "תראו אותי! תראו אותי!"?
לכן חבל להשאיר החלטות גורל כאלה ליד המקרה (או לידיים של נתניהו וברק). אם כבר הנושא נמצא על הפרק, צריך לעשות את מה שנהוג כשרוצים לקבל החלטה חשובה וגורלית לציבוריות הישראלית: ריאליטי + הצבעה בסמסים + גמר גדול. קבלו את "מי ילחץ על הכפתור האדום?", התוכנית שבה העם יצביע האם לתקוף, מתי לתקוף, היכן לתקוף, את מי לתקוף וכיצד לתקוף – האם בתקיפה אווירית, או באמצעות טיל בליסטי (החזרות כבר בעיצומן).
במסגרת התוכנית יצולמו אימוני חיל האוויר, כדי שהעם יוכל לבחור בטקטיקת התקיפה המועדפת עליו, וישולבו ראיונות עם הטייסים והנווטים שיופקדו על המשימה - כשפרצופיהם גלויים, כמובן. הרי המראה החיצוני הוא חלק בלתי נפרד מכל ריאליטי שמכבד את עצמו - כדי שהתקשורת תוכל להיערך מראש במקום מגוריהם הפסטורלי למקרה שהפעולה תיכשל ונאבד אחד מהם לכמה שנים, נגיד 25. לא שיש סיכוי שתרחיש דמיוני כזה יקרה (בעונה השנייה יחליט הציבור האם יש צורך בפעולת חילוץ כדי לשחרר את השבוי, ואם לא – כמה אסירים יש לשחרר תמורתו ואת מי).
ואולי בכלל מדובר כאן בתרגיל מחוכם, סוג של הפוך על הפוך. כי עצם הדיון הציבורי אמור לכאורה למנוע את הסיכוי להפציץ באירן, כי הרי ברור שכל תקיפה שלא תהיה תפנה את האצבע המאשימה כלפי ישראל, ואף אחד אצלנו לא יוכל להכחיש בשפה רפה תוך חצי חיוך ממזרי בזווית הפה ולהפנות לכל אותם "פרסומים זרים". כן, זה בטח זה. מדברים באופן פתוח על הפצצה כי לא באמת רוצים להפציץ.
אגב, סתם שאלה, אתם כבר רעננתם את ערכות המגן?
האם צריך לתקוף את אירן? כתבו לנו בתגובות