1. קינג ג'יימס
לברון ג'יימס אמר בראיון אחרי המשחק שקליבלנד ניצחה כנגד כל הסיכויים. סטטיסטית הוא אולי צדק - הקאבס הם היחידים שחזרו מפיגור 3:1 וניצחו סדרת גמר. אבל כשזה מגיע מהאיש שטען בעבר שהוא השחקן הטוב בעולם ולכן אף פעם לא יוכל להיחשב כאנדרדוג, זה מרגיש מעט צבוע. לא שאפשר היה לצפות למשהו אחר מהאיש שכל התבטאות שלו מחושבת עד הסנטימנט האחרון, ואפילו חגיגות השמחה הלכאורה-ספונטניות שלו אחרי שריקת הסיום – עם הבכי בכריעה על הפרקט וחיבוק הכדור - הזכירו את אלה של אחד, מייקל ג'ורדן. ג'יימס הוא ללא ספק אחד האנשים השנואים והאהובים ביותר בו זמנית, וזה נטל לא פשוט, למרות שג'יימס הביא את זה על עצמו.
רק שאין ברירה אלא להפריד בין ההתנהלות של לברון מחוץ למגרש לתצוגה שלו עליו. ג'יימס נתן בסדרה הזו את אחת התצוגות הגדולות אי פעם של שחקן בגמר: טריפל-דאבלים, שני משחקים ברצף של 41 נקודות, מנהיגות בלתי מתפשרת. מה שאני אזכור ממשחק מס' 7, יותר מאשר את שש הנקודות הרצופות שלו בסיום, זו דווקא החסימה האדירה שמנעה יצירת מומנטום של גולדן סטייט. עם נחישות ואגרסיביות כזו לוקחים אליפות, לא עם בכי ונהי. ג'יימס, נכון לעכשיו, הוא אחד מחמשת השחקנים הגדולים שדרכו על מגרש הכדורסל. במשחק הזה הוא סיים להיות אנדר-רייטד והשתיק לנצח את כל מי שביקר אותו בעבר.
2. סטף קרי
זו סדרת הגמר השנייה ברציפות שהשחקן הטוב ביותר בעונה הסדירה לא מגיע אליה בכושר שיא, וזה כבר יכול להעיד משהו לא טוב על המורשת שסטף קרי ישאיר אחריו. בשנה שעברה זה היה אנדרה איגוודלה שזכה בתואר ה-MVP של הגמר, וגם השנה, אם גולדן סטייט הייתה זוכה, התואר היה הולך ככל הנראה לשחקן אחר, דריימונד גרין. דווקא גרין - על פניו השחקן השלישי בחשיבותו אצל הווריורס אחרי קרי וקליי תומפסון - הוכיח שהוא-הוא האיש שהאלופה היוצאת לא יכולה בלעדיו. גולדן סטייט ניצחה משחקים בפלייאוף הזה בלי קרי, אבל ההיעדרות של גרין ממשחק 5 מול קליבלנד עקב השעיה עלתה להם במשחק וככל הנראה באליפות כולה.
קרי, שהציג עונה לפנתיאון עם שיאים בלתי נתפשים, והוביל את קבוצתו למאזן הטוב ביותר אי פעם (73:9), פשוט קרס. פיזית, מנטלית - קרס. המספרים שלו בסדרת הגמר היו סבירים לשחקן רגיל, אבל איומים לכוכב בסדר הגודל שלו. כל השלשות שבעולם לא שוות את ההחטאות ברגעים המכריעים של העונה. אם יש משהו שהגמר הזה הוכיח, זה שקרי רחוק לפחות שתי מדרגות מלהיחשב אחד הגדולים בכל הזמנים – למשל, כמו ההוא שלקח הלילה את האליפות.
3. הגמר
זו הייתה סדרה בינונית שתיזכר כאחת הגדולות בהיסטוריה. ששת המשחקים הראשונים הסתיימו באופן חד צדדי ובהפרשים דו-ספרתיים, ועם כדורסל לא נעים לצפייה בחלק גדול מהמקרים. גם משחק 7 לא התעלה לרמה גבוהה, אם כי בדרך כלל משחקים כאלה נוטים להיות איטיים ועצבניים יותר. אבל הרבע האחרון, שתי הדקות האחרונות, 50 השניות האחרונות, 10 השניות האחרונות – אלה היו הרגעים שכל במאי הוליוודי חולם עליו. תואר ראשון למדינת אוהיו אחרי יותר מ-50 שנה, תואר ראשון לעיר קליבלנד אחרי מיליארד שנים. אם גולדן סטייט הייתה מנצחת זה היה רגע מיוחד מסוג אחר, כזה שפותח דיון אם זו הקבוצה בכל הזמנים (ספוילר: לא), אבל פחות גדול מזה. העיר שנחשבה לאחת הלוזריות הגדולות ביותר בארה"ב, הפכה בין לילה לסינדרלה.
4. דיוויד בלאט
כמה שהישראלים הפרובינציאליים רצו שקליבלנד תנחל מפלה בגלל מה שהאנטישמים האלה עשו למאמן הישראלי. פיטורין באמצע העונה כשהם במאזן מצוין? סכין בגב האומה! אבל בדיעבד התברר שזה הצעד החכם ביותר שהבעלים של הקאבס עשה השנה. זה לא שאיכות הכדורסל של קליבלנד השתפרה פלאים במחצית השנייה של העונה ובפלייאוף, אבל הקבוצה נראתה יותר מגובשת ונחושה, ולפי הדיווחים גם האווירה בחדר ההלבשה הייתה משוחררת וטובה יותר. דיוויד בלאט העיד שהוא לא מסוגל לצפות בסדרת הגמר הזו. מעניין אם למשחק 7 הוא לא קם בבוקר יחד עם שבעה מיליון ישראלים שגם לא קמו לגמר בשנה שעברה. בלאט הוא מאמן מצוין, אבל כזה שאולי קצת קפץ את הכריש. הוא לא ירצה לזכור את העונה הזו, ובמבט לאחור, פרט לכסף הגדול, חוויית ה-NBA הייתה לטעמי אפילו מעט טראומטית עבורו. החתימה שלו בדרושפאקה הטורקית, לצד הסירוב שלו להיות עוזר מאמן ב-NBA בעונה הבאה, מעידים על יהירות קלה לצד הכרה מפוכחת שהוא את החלום שלו כבר לא יחזור לחיות.
