1. אני, אני, אני ואני
כן, זה היה ראיון חריג של כריסטיאנו רונאלדו. כן, זה היה אינטימי, כן, הוא דמע, וכן, אכן נעשה מאמץ עילאי לסדוק את תדמית השחצן. מאמץ שלפרקים הצליח. אבל הראיון הזה לפירס מורגן בטלוויזיה הבריטית הציג בסופו של דבר את כל מה שרע במה שכדורגל "השיאים והמספרים" הפך להיות.
"הצבתי לעצמי יעד - עד הפרישה אני רוצה להפוך לשיאן כל הזמנים בזכיות בכדור הזהב. אני חושב שזה מגיע לי, וזה מה שיהפוך אותי לכדורגלן הגדול אי פעם ללא צל של ספק", אמר כריסטיאנו בפירוש, בנוסף לשתי התייחסויות אחרות בהן דיבר על עצמו כטוב בעולם כבר עכשיו: "מבחינתי אני מספר אחת בהיסטוריה. אני פשוט יודע את זה", ובהזדמנות אחרת נשבר למראה וידאו של אביו כ ש"לא זכה לראות אותי מספר אחת".
זה דבר מצוין לשאוף להיות הטוב ביותר בתחומך. העניין הוא שזו לא המהות של הכדורגל. את אוהד הכדורגל לא מעניין ששחקן מהקבוצה שלו נבחר לכדורגלן הטוב בעולם. אכפת לו שהקבוצה שלו לקחה אליפות. לא אכפת לו מי הבקיע כמה, משנה לו התואר. מצדו, שהקבוצה תשחק מגעיל ותגמור כל משחק ב-1:0 משער עצמי, העיקר שתניף צלחת בסוף העונה. זה מה שזוכרים.
לא זכור לי שמראדונה, פלה או קרויף היו כל כך אובססיביים לגבי המורשת האישית שלהם והמיקום שלהם בטבלת הגדולים בכל הזמנים. הגדולה שלהם נבעה ממה שהם עשו בקבוצות ובנבחרות בהן שיחקו. גם מייקל ג'ורדן לא התייחס לעצמו כגדול בכל הזמנים. לא היה צורך, זה היה מובן מאליו.
אבל לא כריסטיאנו רונאלדו. כריסטיאנו רונאלדו עסוק רק בדבר אחד: כריסטיאנו רונאלדו. מבחינתו זה קודם כל אני, אני, אני ואני. התואר האישי קודם לכל. אם בדרך לשם הקבוצה שבה הוא משחק תגרוף איזה גביע - זה בונוס, לא יותר. וזו גישה די דוחה, אגואיסטית ועקומה, ששום דמעות על אבא שמת לא יוכלו להסתיר.
2. ראבונו של עולם
ערן זהבי גדול על הליגה הסינית בכמה מספרים. הוא גם היה גדול על הליגה הישראלית בכמה מספרים. נדמה לי שהשער הבלתי נתפס שלו בשבת האחרונה ("ראבונה") עשוי לסמן, אולי, סופסוף, את הזמן שלו מבחינתו לעבור לקבוצה בליגה רצינית באירופה.
הכותרות ברחבי העולם יחד עם קצב ההבקעות במוקדמות היורו (מלך השערים של הקמפיין עד עכשיו), מציבות אותו בתור תפוח אדמה לוהט במיוחד. גם אם ישתכר פחות כסף בקבוצה אירופאית, זה פחות יכאב לו בכיס, בטח אחרי עשרות המיליונים שכבר עשה בגוואנגז'ו. ובואו - זה לא שהוא יקבל משכורת רעב.
בגיחה הקודמת של זהבי לחו"ל, לפאלרמו, זה נפל בגלל ליגה שלא התאימה לו, והוא סבל מקשיי הסתגלות, פציעה וחילופי מאמנים. זה פשוט לא היה זה.
נשארו עוד כמה מחזורים לסיום העונה בסין, שבה זהבי עשוי לשבור את שיא השערים לעונה בליגה (תזכורת - הוא מקבל תוספת נאה על כל גול). תואר עם גוואנגז'ו הוא כבר לא ייקח בקדנציה שלו שם, ונראה שאת האפיזודה הסינית הוא מיצה. אדם אמביציוזי וטורף כמו זהבי חייב לסמן לעצמו את המטרה הבאה, חייב לרצות קבוצה עם פוטנציאל בליגת אלופות כדי להראות גם שם את הקסם שלו.
אל תתפלאו אם בינואר הוא יחתום בפרמייר-ליג. פיו-פיו נשמע מצוין גם באנגלית.
3. גוש חסום
דילמה קשה מאוד הסתמנה בשעה 22:00 בדיוק בליל הבחירות. מצד אחד החבורה שניצחה בפעם הקודמת יצאה לקרב קשה בדרך לשמור על השלטון, ומצד שני הקבוצה שכולם תופסים עליה טרמפ יודעת שלא יהיו לה עוד הרבה הזדמנויות לזכות.
בקיצור, לא נותרה הרבה ברירה חוץ מרוטציה: מחצית אחת ליברפול-נאפולי, מחצית שנייה ברצלונה-דורטמונד. כי עם כל הכבוד, בחירות יש פעמיים בשנה, מחזור ראשון בליגת האלופות יש רק פעם אחת.
גם אביגדור ליברמן ידע מה באמת חשוב בלילה המתוח הזה, לילה אותו יסיים - נכון לעכשיו לפחות - כמנצח הגדול. בשיאו של הערב, בקור רוח שלא קיים אצל אף אדם אחר במדינה, הוא פנה למצלמה ושאל: "כמה נגמר ברצלונה, מישהו יודע?". אם הקלפיות עוד היו פתוחות ייתכן שהיה מרוויח כמה קולות נוספים.
אם כן איווט, ברצלונה-דורטמונד נגמר בתיקו מאופס. ממש כמו הבחירות.
4. סיר לחץ
על פניו, בבית"ר ירושלים עשו הכל נכון: הבעלים משה חוגג סיפק תקציב ענק, החתים צוות מקצועי ושחקנים טובים, נאבק באוהדים הגזענים, ומנהל דו שיח עם הקהל הנאמן.
ובכל זאת, בשלושת המחזורים הראשונים של ליגת העל, בית"ר השיגה רק נקודה אחת מתוך 9 אפשריות; תיקו ושני הפסדים. לא משהו שסיר הלחץ הרותח ממילא שהוא בית"ר ירושלים יכול לעמוד בו לאורך זמן.
מה לא עובד? הרכש הנוצץ מיכאל אוחנה נפצע כבר בטרום העונה, אבל קבוצה גדולה לא יכולה להיות תלויה בשחקן בודד; המנהל המקצועי יוסי בניון חסר כל ניסיון בבניית קבוצה ובניהול, ומונה רק בתור מס שחייבים לשלם בתמורה לכך שסיים בבית"ר את קריירת המשחק; והמאמן רוני לוי, שהוחתם ע"י בניון משיקולים שהם יותר חבריים ופוליטיים מאשר מקצועיים, פוטר או התפטר כמעט מכל קבוצה אותה אימן ב-10 השנים האחרונות, וספק אם התאים מלכתחילה.
במילים אחרות, הכדור חוזר למשה חוגג, שאמנם פיזר הרבה כסף, אבל לא על הדברים הנכונים. לא הוחתמו מספיק שחקנים, לא הוחתם המאמן הנכון, והמנהל המקצועי מסתמן כפלופ במקום כקלופ. עוד כמה נקודות שיילכו לאיבוד, וגם השקט היחסי (והמפתיע) מצד היציעים - יסתיים. אם במקביל הביבית"ריסטים יגלו שבנימין נתניהו בדרך למשפט - כל עולמם ייחרב עליהם, סיר הלחץ יתפוצץ בטדי, ושאללה יעזור לעלי מוחמד.
6. ולסיום: חידה
מבלי לבדוק בגוגל: האם יש לכם מושג מי היא אלופת העולם בכדורסל?
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
לאיש לא אכפת (אבל ספרד)