1. משפחה שכזאת
תזכורת קטנה לפני שנתחיל: אי שם בקיץ 2015, בהיותה כבר שרת התרבות והספורט, טענה מירי רגב בתוקף בדיון בכנסת, ש"לה פמיליה" - אחד מארגוני האוהדים של בית"ר ירושלים - הוא לא ארגון טרור. שנה וחצי אחר כך, מבלי להתחשב בנחרצות השרה, הרשיע בית המשפט ארבעה מחברי הארגון בשלל עבירות, בהן קשירת קשר לביצוע פשע ותקיפות אלימות, ולפי עסקת הטיעון עם הנאשמים, הם הודו בפירוש כי מטרת הארגון היא "לזרוע אלימות וונדליזם, מתוך אידיאולוגיה אנרכיסטית וגזענית של שנאת המגזר הערבי", כלומר: ארגון טרור בהגדרה. מירי רגב לא פצתה פה.
השבוע בית המשפט העליון המשיך לירוק בפרצופה של השרה כשהחמיר את עונשם של המורשעים והוסיף להם בין חצי שנה לעשרה חודשי מאסר. בפסיקתו כתב השופט סולברג בין היתר כי "מעשי האלימות הנדונים בוצעו על ידי חבר בני אדם שנרתם כל-כולו למשימה פוגענית בחסותה של אידיאולוגיה משניאה, משסה ומפלגת". ממירי רגב לא נשמע ציוץ.
מוזר, הייתם מצפים להמשך סולידריות ממי שאידיאולוגיה משניאה, משסה ומפלגת היא שיטת הפעולה המוכרת שלה. מירי "הסודנים הם סרטן" רגב, שחיה מהפילוג בין ימין לשמאל, בין מזרחים לאשכנזים, בין התקשורת לציבור, שמפיצה פייק ניוזים עליהם היא דוהרת בקמפיינים פופוליסטים, שהצטלמה עם חברי "לה פמיליה" לבושים בחולצות של כהנא, שחייכה מאוזן לאוזן במשחק של בית"ר נגד סכנין כשמסביבה שרים "שיישרף לכם הכפר". מירי רגב הזאת, כן?
רק השבוע היא בירכה את זוכה האוסקר גיא נתיב ואמרה ש"זכייתו של נתיב בסרט, העוסק בשנאה ובגזענות, היא פרק קולנועי חשוב במאבק התודעתי חסר הפשרות נגד מי שבוחרים בגזענות כדרך החיים שלהם". איפשהו האירוניה הלכה להתאבד, שוב.
אבל על העונש החמור נגד ארגון הטרור הגזעני של אוהדי בית"ר לא שמענו ממנה מילה. לא גינוי, לא חזרה מדבריה, לא כלום. בכל זאת שרת הספורט, מה לה ולזה.
2. לא מעודד
הציפיות שנבחרת ישראל בכדורסל תעשה משהו נגד נבחרת סרביה, בסרביה, לא באמת היו פרופורצינליות. התקווה לנצח ולהעפיל לאליפות העולם לראשונה מאז 1984 לא הייתה מעוגנת במציאות. סרביה חזקה הרבה יותר (גם כשהיא לא בסגל מלא), ועדיין הציגה סגל נוצץ ומנוסה לעומת החבורה הצעירה + גיא פניני של עודד קטש. זה נגמר כאמור ב-21 הפרש לא מתאמץ.
את ההזדמנות ההיסטורית לעלות למונדובאסקט הנבחרת החמיצה כבר קודם עם שני הפסדים צמודים לגאורגיה בסיבוב השני, ותבוסה מול אסטוניה שסיימה אחרונה בבית בסיבוב הראשון.
מדברים הרבה על נבחרת בבנייה, על השלד של העתודה שזכתה באליפות אירופה שיחזיק את הנבחרת הבוגרת ויצעיד אותה קדימה. אלא שהנבחרת הלאומית לא אמורה להיות מעבדת ניסויים בשלב הזה, לא כל עוד יש סיכוי. וההגרלה נתנה סיכוי. ונבחרת הכדורסל עושה כמעשה נבחרת הכדורגל ובעטה בו. על הסקאלה שבין אכזבה לכישלון, הקמפיין הזה נוטה לצד השלילי יותר, ועל התוצאה חתום המאמן עודד קטש, שהתעקש לאמן קבוצה במקביל לנבחרת, ושחלק מהזימונים ואי הזימונים שלו, ומדקות המשחק שניתנו ולא ניתנו, הריחו קלות משיקולים לא מקצועיים.
>> יש לכם משהו להגיד לזוהר? בואו לדבר איתו בטוויטר
אבל יש נטייה בתקשורת לאתרג את קטש המאמן, בעיקר בגלל הרומנטיזציה שעושים לעבר המפואר שלו כשחקן. ואין סיבה. האיש מאמן כבר 15 שנה, לקח אליפות וגביע, מותר לשפוט אותו בכלים אובייקטיבים, והוא לא עשה עבודה יוצאת דופן עד כה בנבחרת. לא צריך לתת לו הנחות.
3. כבוד היו"ר
היסטוריה בכדורגל הישראלי: לראשונה נבחרה כדורגלנית ליו"ר ארגון השחקנים. ולא סתם שחקנית: קארין סנדל, קפטנית הנבחרת בכדורגל. סנדל היא אחת השחקניות הוותיקות בישראל עם עבר עשיר בארץ ובחו"ל. חוץ מזה יש לה תואר ראשון בפסיכלוגיה והיא לומדת לתואר שני. רקורד מכובד לכל הדעות.
אבל לכם זה לא משנה, כי אתם מכירים את קארין סנדל בתור בת הזוג של ישראל אוגלבו, אחותה של שירן סנדל, כוכבת גולסטאריות 2, וכמובן הבחורה שסיפרה בראיון שהיו לה מערכות יחסים גם עם נשים.
האם נבחרה לתפקיד החשוב בזכות הרקע המקצועי שלה או בזכות הרקע הסלבריטאי? כלומר, ברור שהיא מציגה קבלות קריירה שאי אפשר להתווכח איתן, והיא גם התבטאה בעבר על מעמד הכדורגלן בכלל ועל קידום הכדורגל הנשי בפרט. מצד שני, זה בטח לא יזיק ליחסי הציבור של הארגון כשבראשו יעמוד פרצוף מוכר. מישהי שנוח יותר להזמין לאולפנים, שמקבלת יחס לא רק במדורי הספורט, שהאפיל התקשורתי שלה גבוה יותר מזה של, נגיד, אבי איבגי, שוער הפועל נצרת עילית מהליגה הלאומית, שנבחר במקום השני - כל זאת כמובן מבלי להעליב את אבי איבגי, את מקצוע השוערות, את הליגה הלאומית או את נצרת עילית.
כשנשאלה ב-"ONE" האם הבחירה בה היא גימיק, סנדל התרעמה וטענה ש"אף אחד לא בחר בי בגלל הפרצוף היפה או בגלל הכתבה שעשו עליי בגיא פינס". יכול להיות, אבל כשהיא תרצה לפעול עבור הכדורגלניות והכדורגלנים הישראלים - יקשיבו לה יותר, יקשיבו לה אחרת. כן, לא מעט בזכות בן הזוג המפורסם, עם כל הכבוד לפמיניזם. לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים. לא צריך להתבייש בזה.