טוקיו 2020 ב-2021
ההתעקשות המטופשת של ראש ממשלת יפן והוועד האולימפי להימנע עד כמה שאפשר מהודעה על דחיית האולימפיאדה הסתיימה השבוע. בכל זאת, יש גבול לכמה אטומים אפשר להיות. העולם במשבר בריאותי וכלכלי חסר תקדים, ענפי הספורט מבוטלים לאורך ולרוחב, ואף אחד לא באמת חשב שביולי אפשר לפתוח את המשחקים בטוקיו.
אז אחרי שהפארסה הזו הגיעה לקיצה, התחילה קומדיה אחרת. האולימפיאדה נדחתה בשנה, אבל תמשיך להיקרא טוקיו 2020. מעבר לעניין ההיסטורי לשמר על הנייר פער של ארבע שנים בלי המשחקים האולימפיים (כדי שעוד מאה שנה יירשם הסדר המקורי, נגיד), מדובר ככל הנראה בסוגייה כספית: להחליף עכשיו את כל הלוגואים - על דגלים, ניירות מכתבים, לבוש, מרצ'נדייז ומה לא - זו חתיכת הוצאה. וממילא הנזק הכלכלי שנגרם למארגנים הוא משהו שלא ניתן יהיה לתקן.
כך שעד להודעה חדשה - אולימפיאדת טוקיו 2020 תתקיים ב-2021. כלומר אם לא כולם ימותו עד אז.
סרט רע
ובינתיים, הספורטאים הישראלים שכבר היו מוכנים נפשית לטוס לטוקיו, הושמו בהולד. כשאין תחרויות ואין דרך אמיתית לשמור על שגרת אימונים קבועה, וכשאין דרך לדעת מתי מצב הסגר הזה ישתנה - ההכנות מטבע הדברים נפגעות. אנשים חלשים יותר היו הופכים לבטטות כורסה מסוג מתקדם כי הפיתוי מאוד קורץ. ג'ודאים למשל, יכולים בקלות לצאת מהתקופה הזו כשהם בקטגוריית משקל שונה.
ומילא הייתם אומרים שהחבר'ה הצעירים האלו שהקדישו את כל חייהם לספורט היו יכולים עכשיו לפנות קצת זמן לחיים אישיים, אבל איזה מין חיים אלה כשאסור להיפגש עם אף אחד, אסור לצאת מרחק של יותר מ-100 מטר מהבית, ועל דייטים אין מה לדבר. בטח לא כשצריך לשמור על מרחק נגיעה של שני מטר.
אז מה עושים? קחו למשל את אחת התקוות הישראליות הגדולות ביותר למדליה אולימפית - שגיא מוקי. מוקי, אלוף העולם, מסוגר בביתו עם הכלב, לא יכול להתאמן ברצינות, וכידוע ג'ודו הוא ענף של מגע ואין יריב אימונים בנמצא ובמסגרת החוק. אז מוקי לקח יוזמה והקים מתחם אימונים בביתו כדי לשמור על הכושר, איכשהו, עם הליכון ומשקולות וגומיות ואפילו בובה מיוחדת שאפשר לתרגל עליה הטלות. הכי קרוב למערכת יחסים שאפשר להגיע בימים טרופים אלה.
תקווה אולימפית אחרת היא לינוי אשרם. אשרם, מולטי-מדליסטית באליפויות העולם וטורנירים אחרים, נמצאת בימים אלו במתקן מיוחד שהורם עבור נבחרת ההתעמלות האמנותית במכון וינגייט, יחד עם ניקול זליקמן ושתי נערות מסגל הג'וניור. האוהל הענק, שהוקם בלי קשר למגפת הקורונה - משמש כרגע בתור הבית של ארבע המתעמלות והמאמנת איילת זוסמן.
השאיפה היא לשמור את אשרם ממוקדת באימונים בלבד, מכוונת מטרה לטוקיו 2020/2021, כדי שהתקווה האולימפית לא תתנפץ למרות העצירה הכפויה בשיא הקריירה. וכך, אשרם נותקה לחלוטין מהעולם החיצון, בלי אבא ואמא ואחות קטנה, בלי כלום - עד יעבור זעם. מקורביה מספרים ש"לינוי מבודדת לגמרי ואין יציאות הביתה". לא פשוט לצעירה בת 21 שעוד גרה אצל ההורים.
כמה אפשר להחזיק מעמד כשאפילו להתאוורר בקולנוע אי אפשר, והסרט היחיד שאתה רואה הוא זה שאתה מגלגל ומעיף באוויר. איזה סרט רע. הנחמה היחידה היא אם יהיה לו סוף טוב אי שם ב-2020, או 2021, או 3096 או וואטאבר.
מיליארד סינים לא חולים
עד לפני חודש וקצת, צעד כזה היה נחשב להתאבדות: לעזוב מדינה בריאה יחסית כמו ישראל, ולטוס מכל המקומות דווקא לסין, מוקד התפרצות הקורונה. והנה, יכול להיות שערן זהבי ודיא סבע עשו את הדבר הכי שפוי ובטוח וחזרו השבוע לגוואנגז'ו.
ולחשוב שכשהמגפה התחילה להתפשט ופתיחת הליגה הסינית נדחתה, הליגיונרים במזרח הרחוק מיהרו לנחות בארץ ובחרו להישאר כאן כדי לא לקחת סיכונים מיותרים. מי היה מאמין שאוזלת היד של מערכת הבריאות בישראל תבריח מפה - אין מילה אחרת לתאר טיסה לסין דרך אתיופיה במטוס שנשכר במיוחד - את הכדורגלנים ובני משפחותיהם לקראת פתיחת האימונים וחידוש הליגה.
הרי האיש ששווה עשרות מיליונים (גם סבע לא סובל ממשכורת רעב) היה יכול להרשות לעצמו לספוג קנס אם לא היה חוזר בזמן, או אי פעם, לקבוצה. סביר להניח שזהבי (וסבע) לא היו לוקחים סיכון מיותר, בטח לא עם האישה והילדים.
נכון, הם יצטרכו לשהות גם בסין בבידוד ביתי של שבועיים, אבל זה לא מחיר נורא לשלם כשהבית הוא סוויטה מפוארת במלון יוקרה. ובכלל, אם יש מישהו שיכול לנצח כל דבר, גם את הקורונה, זה ערן זהבי.
סימן חיים
השבוע הייתה אמורה נבחרת ישראל להפסיד לסקוטלנד בפלייאוף ליגת האומות ולא לעלות שוב למשחקי היורו. אני משוכנע שכל אחד מכם מזיל דמעה כרגע. אבל היורו נדחה ואיתו הפלייאוף, וליגת האלופות בהקפאה, והליגות בהדממה, ואין כדורגל והכל חרא.
רגע, אין כדורגל אמרתי? דווקא יש ויש! בחיפוש קל נמצאו שתי ליגות חיות ומתפקדות, וזה הזמן למצוא קבוצה אהודה ולהתחיל לעקוב.
באירופה, הליגה היחידה שמשוחקת היא הליגה הבלארוסית שנפתחה השבוע, כשבאטה בוריסוב - שם מוכר לחובבי הכדורגל בארץ - הופתעה 1:3 ע"י אנרג'טיק BGU לעיני 730 צופים. כן, לא רק שיש כדורגל בבלארוס, הוא אפילו משוחק לעיני קהל. אולי זה בגלל שנכון לכתיבת שורות אלה יש במדינה רק 86 מקרים של חולי קורונה ואפס מתים, כל זה עם אוכלוסייה של כ-9.5 מיליון בני אדם, לא הרבה יותר מישראל.
ואילו בניקרגואה הליגה בעיצומה, כשבמחזור ה-11 ניצחה מנגואה 1:2 את צ'ינאנדגה (נשבע שאני לא ממציא את השמות האלה) ועלתה למקום הראשון.
ניקרגואה, אם תהיתם, נמצאת בתחתית הטבלה העולמית עם שני חולי קורונה בלבד עד כה. שזה אגב, טוב יותר ממצבה בדירוג נבחרות הכדורגל העולמי. אז יש לאן לשאוף.