5. חצי נחמה
כשבהתאחדות לכדורגל החליטו לפצל את חצי גמר גביע המדינה לשני ערבים נפרדים, הם בוודאי דמיינו את האצטדיונים מפוצצים ואת קופתם מתפקעת. ואמנם, בעונה שעברה, הניסוי הראשון הוכתר כהצלחה כששלוש מארבע הקבוצות שהעפילו היו מכבי ת"א, הפועל באר שבע ומכבי חיפה, שנהנות מקהלים מהגדולים בישראל. אלא מה? השנה, לא עליהם, הגביע סיפק את הסנסציות המצופות ממפעל כזה, ולחצי הגמר הגיעו בני יהודה מתחתית ליגת העל והפועל רמת גן מהליגה הלאומית. לא זאת אף זאת - השתיים הוגרלו לשחק אחת מול השנייה. והאוהדים מהמרכז - עליהם היה לנסוע עד חיפה כדי לצפות בחגיגה. או אז התעוררו בהתאחדות והחליטו באופן חריג להעביר את המשחק מחיפה לנתניה "כדי לאפשר לקבוצות ולאוהדים את חוויית המשחק הטובה ביותר".
זה כמובן קשקוש פופוליסטי. לא טובת האוהדים עמדה לנגד עיניהם, אלא חשבון הבנק והיוקרה. מטבע הדברים, אצל קבוצות קטנות כמות האוהדים שיטרחו לנסוע מרחק גדול נמוכה יותר, וכך אצטדיון של 30 אלף מקומות היה מאויש בלא יותר מעשרת אלפים. יציעים ריקים במה שפעם היה חגיגת הכדורגל - זה מביך. לא מביך כמו הפיתולים של ההתאחדות סביב עצמה במקום להודות בטעות, אבל מביך.
4. לא עובד
אף אחד לא באמת הופתע כשהתפרסם שהכדורגלן החשוד בסחר בסמים הוא ראובן עובד. עובד, מהכישרונות המבוזבזים בכדורגל הישראלי, ידע לא מעט הסתבכויות במהלך הקריירה הלא יציבה שלו, קריירה שאם רק היה לוקח עליה קצת אחריות הייתה יכולה להגיע אפילו לאירופה. עצוב לגלות פעם נוספת שהצעיר המבטיח עם השליטה האבסולוטית בכדור לא הצליח להשתלט על היצר שלו: אם זה המאבק במשקל, ההיתקלות בחוק, קרב המשמורת והמזונות המכוער עם בת הזוג לשעבר ליטל סמדג'ה, הטענות לאלימות לכאורה מצד בת זוג אחרת, או עוד היתקלות בחוק. משהו בראש של ראובן לא עובד, וזה כבר מעבר למעורר רחמים - זה מעורר דאגה. כי בקצב הזה, הכלא נשמע כמו אופציה קרובה מתמיד. ולא בטוח שזאת האופציה הכי גרועה עבורו.
3. זה בסיסי
נבחרת הבייסבול של ישראל עברה שלב באליפות העולם! נבחרת! ישראל! באליפות! העולם! הנבחרת של ג'ייסון ונייט וזנדר וריאן! והם משלנו! כלומר, הם אמריקאים לחלוטין עם קשר רופף כזה או אחר ליהדות, ובייסבול - בואו נודה - הוא לא באמת ספורט אלא יותר משחק שכונתי שהפך למפלצת. מצד שני, יש דגל ישראל על המדים, יש "התקווה" שמתנגנת לפני משחקים, והשחקנים אפילו חבשו כיפה במעין גימיק הזוי שלא ברור כלפי מי הוא הופנה, אז בואו נקרא להם "נבחרת ישראל" וננכס את הצלחתם היחסית מאוד בארה"ב לטובת הרמת המוראל הלאומי.
ואם רוצים להתקטנן עוד יותר: זו לא באמת אליפות העולם, אלא יותר כמו טורניר בינלאומי, בלי, למשל, הנבחרת המקצוענית של ארה"ב. ולמרות שבייסבול עומד להיות ענף אולימפי ב-2020, לא זה ההרכב שיוכל לייצג את המדינה אם וכאשר, כי השחקנים אינם אזרחי ישראל (כללי ההשתתפות בטורניר הנוכחי גמישים יותר). אבל היי, זו נבחרת שמצליחה בענף עם כדור בטורניר עולמי, אז כן, בטח - אל אל ישראל! וכדי שבחורינו המצוינים יבינו: EL EL ISRAEL!
2. הגרמני הטוב
דירק נוביצקי, בפייד-אוויי. אין דרך טבעית יותר מזו לתאר את הקריירה של גדול הכדורסלנים יוצאי אירופה. 19 עונות באותה הקבוצה, תואר אליפות אחד, תואר MVP אחד, מקום 6 ברשימת קלעי כל הזמנים, והשבוע: חציית רף 30 אלף הנקודות. וכל זה בלי אגו מטורף, בלי רעש וטרראם, בלי שערוריות. רק עבודה קשה והרבה קלאס. הוא אמנם תוצר אמריקאי מובהק שלא התחיל באירופה כמו סאבוניס, פטרוביץ', קוקוץ' ואחרים, זה כמובן לא משנה. בכל נבחרת אירופאית של כל הזמנים הוא יהיה הראשון. כלומר, אחרי מיקי ברקוביץ'.
1. לא נס ליחה
לא רוצה לנעוץ סיכה בבלון ההיסטוריה, אבל ה-1:6 של ברצלונה על פ.ס.ז' במשחק הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות הוא לא המשחק הגדול בתולדות הכדורגל. אפילו לא קרוב. בוודאי שלא מדובר בנס. המשחק עצמו היה טוב, לא מצוין, והתנהל במעמד צד אחד, בלי פייט אמיתי. וזו כולה שמינית גמר. לא ה-1:7 של גרמניה על ברזיל בחצי גמר המונדיאל האחרון, לא ה-3:3 של ליברפול מול מילאן בגמר הצ'מפיונס ב-2005, ואני יכול להיזכר בעוד כמה משחקים גדולים ממנו רק בעשרים השנה האחרונות.
זה היה קודם כל ניצחון פסיכולוגי, עם הלך הרוח שגרס שאם מישהי יכולה לחזור מ-0:4 זו ברצלונה ("אם למדנו משהו מההיסטוריה של ברצלונה, אל תתפלאו אם הגומלין יסתיים ב-5:0", נכתב כאן אחרי המפגש הראשון). ברגע שהספרדים הגיעו עם הביטחון הזה, והצרפתים עם המחשבה המקננת הזו, מה שהיה על הדשא נראה כמו מרדף שסופו ידוע מראש בין טורף אכזרי לטרף מבוהל בואכה ההיסטרי. וכשזה המקרה, לא באמת משנה שבארסה נהנתה משני פנדלים מפוקפקים שלפחות אחד מהם לא היה ולא נברא, ולא משנה שמסי לא נתן את התצוגה המסיאית/משיחית שמצופה ממנו.
אי אפשר לקחת כלום מעוצמת החוויה של כל מי שצפה במשחק, בטלוויזיה או במגרש (וזה כנראה משחק שכל ישראלי שני יספר שהוא היה בו). וכן, מדובר בקאמבק מטורף, פסיכי, חסר תקדים, היסטורי, אינטר-גלקטי. אבל ברמת הכדורגל? לא תשכנעו אותי שזה יותר גדול מהדרבי 3:2 של ערן זהבי.