לא מספיק שהמדינה בשבתה כאח הגדול נכנסת ליותר מדי תחומי חיים שלנו, עכשיו היא מתנהגת כאילו שיש לה בעלות על הגוף – הגופות – שלכם. והרי מגיל צעיר מלמדים את הילדים ש"הגוף שלי הוא ברשותי".
גילוי נאות: אני לא חתום על כרטיס אדי. זה לא שאני מתנגד לתרומת איברים, להפך – בני משפחתי יודעים שאני מעוניין לתרום את איבריי לאחר מותי (והנה הצהרתי על זה גם כאן), אבל פשוט לא בא לי להוסיף את השם שלי לעוד מאגר נתונים ואין לי עניין שרופא נלהב ישוש לקצור לי כליה. גם ככה יש יותר מדי פרטים אישיים שמסתובבים חופשי במוסדות שונים.
קשירת העניין לחידוש רישיון הנהיגה גם היא תמוהה, אלא אם כן במשרד הבריאות סומכים על כך שבמוקדם או במאוחר כולנו נצטרף לסטטיסטיקת התאונות בכבישים ואם נרצה או לא נהפוך למועמדים לתרומה. מעבר לכך, מותר בהחלט לחשוד כי בעתיד נכונות לתרומת איברים תהווה תנאי לקבלת רישיון נהיגה. ומה עם אלה שאין להם רישיון? מדוע האפליה הזו? והאם זה לא הופך אותם באותה נשימה לסוג של אזרחים מועדפים? (לא במאגר התורמים, אבל יכולים לקבל תרומה).
הטריק הזה מלוכלך מעוד סיבה: די ברור שחלק גדול מהאנשים, רק מהבושה, או מתוך משחקי כבוד, לא יחתמו על סירוב תרומה. ולא ברור מה יצטרך לעבור מי שכן ירצה לחתום, שכן המחלקה המשפטית של משרד הבריאות עדיין בוחנת אם הסירוב יצריך יצירת קשר טלפוני עם המשרד או שליחת הודעה בדואר. כי ברור שלכולנו יש כוח להתעסק עם עוד בירוקרטיה. למישהו יש ספק שהמוקד הטלפוני יכיל צוות מצומצם וזמן ההמתנה על הקו יהיה ארוך יותר מזמן ההמתנה לכבד שיתפנה להשתלה? ואם תישלח הודעה בדואר – מי מבטיח שהיא באמת תגיע, והלוא אז תרצה להרים טלפון לוודא, והופ – הועברת לאותו מוקד מהגיהנום. ואם תגיע לסניף הדואר כדי לשלוח מכתב רשום – אתה עלול להיתקל במבט שיפוטי ובעיקום פרצוף מעבר לדלפק
כבדו את בקשת המת
שיהיה ברור: תרומת איברים צריכה לבוא מתוך חינוך ומתוך התנדבות, לא בסוג של כפייה פאסיב-אגרסיבית שכזו. נכון, במשרד הבריאות מאוכזבים ומודאגים מהמחסור ההולך וגובר בתורמי איברים ומשיעור הסירוב הגבוה מצד משפחות תורמים. יש לא מעט מקרים שמשפחה סירבה לתרום את איבריו של קרוב שהיה חתום על כרטיס אדי. על פי רוב זה קורה בלחץ רבנים, כשהמקרה המפורסם ביותר הוא זה של אבי כהן ז"ל, שהיה חתום על כרטיס אדי, נפגע בתאונת דרכים, ובזמן ההמתנה בבית החולים עברה משפחתו מסע לחצים והפחדה ע"י רבנים, עד שלבסוף החליטה ללכת נגד צוואתו של יקירם המנוח. שזו, אגב, חוצפה לא פחות גדולה – אי כיבוד בקשתו של המת.
ועדיין – זו לא צריכה להיות החלטה של המדינה. אם כבר – וזה סעיף נוסף בהצעה – צריך למנוע מבני המשפחה להתנגד לתרומת איבריו של מי שהסכים לכך. זה אחד המקרים הבודדים בחייו של אדם שבו יש לו הסמכות המלאה לקבוע מה יעלה בגורלו. גם אם זה אחרי מותו.
אין לי בעיה שמי שחתום על כרטיס אדי יקבל פריבילגיות לו ולמשפחתו, בין אם בקידום מעמדם בתור להשתלות, ובין אם בהנחות מפליגות בביטוחים הרפואיים. אדרבה. אבל תנו לאנשים להחליט באופן עצמאי ורגוע, אחרי שיקול דעת וללא לחצים, מה הם רוצים לעשות עם הלב, הכליה, הכבד, הקרנית או הפטמה השלישית שלהם. כבר נכנסתם לנו יותר מדי לחיים. צאו לנו מהגוף.