1. השבוע הקשה של ריבלין
הנשיא רובי ריבלין, ירושלמי אסלי, אוהד שרוף של בית"ר ירושלים ובעל עבר ניהולי בקבוצה, נכנס בשערי אצטדיון טדי בירושלים לקראת גמר גביע המדינה בהשתתפות קבוצתו האהובה - ומקבל שריקות בוז. לא מאוהדי היריבה חלילה, אלא מהאוהדים של בית"ר.
זה מחזה סוריאליסטי. נשיא, אוהד, ירושלים, בוז. הסיבה כמובן לא קשורה לכדורגל. היא קשורה לעובדה שריבלין הוא צ'ילבה של ראש הממשלה נתניהו ונתפס אצל הציבור הבית"רי כחלק מהשמאלנים החדשים ומי שהוא אנטי המנהיג הדגול. ומי שמדבר נגד ביבי - מדבר נגד המדינה - בטח ובטח נגד הליכוד.
בכלל זו לא הייתה חוויה נעימה לריבלין, אחרי שבית"ר התפרקה בהארכה והפסידה את הגביע להפועל חיפה (ויש מצב שבצירוף האופוריה של נתניהו בעקבות סיפור טראמפ ואיראן הנשיא ממש סבל מצרבת). מילא, לפחות הוא יוכל להתנחם בקטנה שהכניס לשרת הספורט מירי רגב כשסירב שתעלה איתו למגרש למרבה כעסה.
בלי קשר לקבוצה הגזענית של המדינה, זה טוב לכדורגל שבית"ר לא זכתה. קבוצה שמאומנת ע"י בובה, שמי שמושך לה בחוטים הוא בעלים עבריין שנאסר עליו להתערב בניהול אבל עושה זאת בכל זאת (לכאורה). מה זה היה אומר אם קבוצה כזו הייתה מגיעה להישג כלשהו? ברמת השמחה לאיד, מעניין מה תעשה עיריית ירושלים עם שלטי החוצות שנתלו בעיר לפני המשחק ומברכים את בית"ר על הזכייה בגביע.
בצד המנצח נמצא ניר קלינגר, מי שעשה דבר די מדהים בחיפה, ומנסה בעדינות של פיל לדחוף את עצמו לאימון נבחרת ישראל. בהפועל חיפה אין לו מה לחפש בעונה הבאה. יותר טוב מגביע מפתיע כזה לא יהיה.
ומילה לסיום על השידור: ביקורות על שלמה שרף כפרשן הן לא דבר חדש. האיש לא מספק לצופים ערך מוסף או משפטים בני יותר משלוש מילים. אבל ביום רביעי הגיע אחד מרגעי השפל, כששרף קרא בשידור לכדורגלן חיפה אלון תורג'מן "חתיכת טמבל", למרבה הבהלה של השדרן לצדו יהונתן כהן (המעולה). כמה דקות אחר כך, הבקיע אותו תורג'מן את השער שהבטיח לחיפה את הניצחון - לתוך הפרצוף של שליימה שלגמרי יכול להרגיש, ובכן, כמו חתיכת טמבל.
2. באר שבע אלופה - טייק 3
הנה אמירה שתרגיז את אוהדי הפועל באר שבע: מחר (שבת) הקבוצה שלהם תזכה באליפות השלישית ברציפות. למה דבר אופטימי ומחמיא ירגיז אתכם אתם שואלים? כי עמה יעמיק. כי בבאר שבע מאמינים במנחוס. כי בתכנית שלי ברדיו דרום לא ניתן היה למצוא אוהד אחד שיסכים להתראיין לקראת משחק האליפות (וניסינו עשרות). חלקם רמזו שזו הוראה של בעלי הקבוצה אלונה ברקת, לפיה "לא מתראיינים לפני משחק כזה חשוב". כן, האוהדים מוותרים על רצונם החופשי ונשמעים למרותה של הבעלים, שאולי גם היא מאמינה בעין הרע, לכו תדעו.
אבל באר שבע תזכה מחר באליפות, בפעם השלישית ברציפות, והיא תעשה זאת שוב כשמי משמשת לה את התפאורה היא מכבי תל אביב. זה כבר לא סתם חילופי משמרות, זו השפלה. באר שבע, בעונה פחות טובה שלה, לוקחת תואר בפער גדול ובכמה רמות מעל שאר הליגה, ולא נראה שמישהו יוכל לדגדג אותה גם בעונה הבאה.
וזה למרות פרשת שיר צדק והחומרים האסורים ממנה יצאה הקבוצה צחה כשלג (קבוצות פחות סימפטיות היו חוטפות על הראש בתקשורת); ולמרות פציעות של שחקני מפתח כמו טוני וואקמה, מיגל ויטור, והקפטן אליניב ברדה שהתמוטט באימון, איבד את ההכרה ונזקק להחייאה, וככל הנראה יפרוש מכדורגל בסיום העונה. באר שבע התעלתה על הכל בזכות היתרון האיכותי האדיר שלה על הקווים - ברק בכר, שכפי שכתבתי כאן לאורך השנתיים האחרונות הוא המאמן הטוב בישראל, בפער. כל עוד בכר שם, כל עוד אלונה שם, כל עוד לאצטדיון הבית יש אפקט מיתי ומשתק על כל קבוצה שמגיעה להתארח בו - הפועל באר שבע יכולה לישון בשקט ליד ארון התארים שלה.
מה לגבי מכבי? ובכן אין ספק שההחלטה להודיע על סיום תפקידו של ג'ורדי קרויף עוד לפני תום העונה הוכיחה את עצמה בגדול: הפלייאוף היה מחפיר, השחקנים פרקו כל עול, אף אחד לא שם ז**, ועוד עונה הלכה לפח. כל הכבוד. גולת הכותרת של הפיניש מגולמת במשפט שאמר אחד השחקנים לפני המשחק מול באר שבע: "אין יותר מתוק מניצחון על הפועל באר שבע". לגמרי. כלומר, חוץ מאליפות. או גביע. או נגיד מקום שני אחרי מאבק. או סתם פלייאוף סביר.
3. שלף מהמותן
לפני 15 שנה, לקראת משחק אימון של נבחרת ישראל, הקניט אוהד הפועל תל אביב את גור שלף - אז קפטן הנבחרת ושחקן מכבי ת"א - כשהזכיר לו את אביו המנוח וקרא לעברו: "אבא שלך היה יותר אדום מאדום, איפה אתה ואיפה אבא שלך". שלף בתגובה עלה ליציע ותקף את האוהד. מאוחר יותר הוגש נגדו כתב אישום. הפרשה הסתיימה בעסקת טיעון ושלף ביצע עבודות שירות.
השבוע הגיע סיבוב ב'. גור שלף, היום פרשן, הגיע לשדר את המשחק בין הפועל ת"א להפועל ירושלים, ובסיומו הוא ספג קללות נמרצות מאוהדי ת"א ועשה את דרכו ליציע כשלבסוף נמנע העימות הפיזי. לאור זאת, שלף נאלץ לעזוב את האולם בליווי מאבטחים. זה לא חדש שהקהל של הפועל תל אביב, המוסרי והצדקני שרואה בעצמו הטוב בישראל, בוחן שוב ושוב את גבולות חופש הביטוי באופן שנע בין המגעיל למבחיל.
יכול להיות שהם היו פחות מתאמצים שם, אם לא הגיבוי המלא שהיו מקבלים מההנהלה. אותה הנהלה שברוח האוהדים מפנה אצבע מאשימה כלפי כל העולם חוץ מאשר לעצמה ועשתה דוקטורט בוואטאבאוטיזם (התנערות מאחריות ע"י הדגמה שגם צד אחר לא בסדר).
אגב, כך הם בחרו להגיב על אותה תקרית: "הנהלת הפועל תל אביב מתנצלת בפני משפחת שלף על הקריאות שהופנו על ידי מספר קטן של אוהדים. לעמי ואורי שלף ז"ל זכויות רבות בהפועל תל אביב... הנהלת המועדון תעשה ככל יכלתה שמראות כאלו לא יחזרו. יחד עם זאת, אנו מצפים מבעלי תפקידים לשלוט ברגשותיהם. לצערנו, חלק מאנשי ערוץ הספורט היוו גורם מרכזי בהתססת הרוחות תוך שהם מבצעים תנועות מגונות וקוראים קריאות מתגרות כלפי הקהל".
כלומר א. התנצלות בפני המשפחה ואזכור עמי ואורי. בלי מילה על גור (כי חלילה להתייחס לאדם שנפגע). ב. האשמת מישהו אחר בהלהטת הרוחות. קלאסיק הפועל; קטנוני, מתקרנף, בכיין. רק תזכירו מתי הפעם האחרונה שזכיתם בתואר? (רמז: השנה נציין חצי יובל).
4. איפה הכסף
עברו 195 יום מאז שאלישע לוי סיים באופן רשמי את תפקידו - יאי! בקרוב חגיגות ה-200! - ולנבחרת ישראל בכדורגל עדיין אין מאמן. והטורניר הגדול הבא מתחיל בספטמבר.
אבל עזבו, לאנשי הכדורגל בארץ יש דברים יותר דחופים להתעסק בהם מלמנות מאמן, כמו למשל - איפה תארח הנבחרת בלי המאמן את נבחרת ארגנטינה כשתגיע בעוד כחודש לארץ למשחק הכנה אחרון לפני המונדיאל (עוד 33 ימים, אבל מי סופר). האם זה יקרה בחיפה כפי שרוצים האורחים? או בירושלים, כפי שמתעקשת שרת הספורט מירי רגב?
אגב, סליחה על הספוילר: זה יקרה בחיפה, כי לפי החוזה שנחתם, הארגנטינאים הם אלה שיבחרו את הלוקיישן. רק שזה לא יגרום למישהו פה לכנות את ליאו מסי "אנטישמי".