1. ביג אין ג'פאן
לפני שלוש שנים שגיא מוקי היה בקאנטים. החלום להשיג מדליה באולימפיאדת ריו 2016 התנפץ לאחר פריצת דיסק שמנעה ממנו לתפקד בכושר מלא. הוא נלחם, למרות הפציעה, אבל זה הספיק רק למקום החמישי והמאכזב.
אנשים חלשים יותר היו נשברים. אנשים בינוניים היו נזהרים. שגיא מוקי הוא גיבור על. מפח הנפש בריו רק נתן לו דרייב גדול יותר. בעבודה קשה ומאומצת, פיזית, ואולי בעיקר נפשית ומנטלית, הוא הרים את עצמו מהקרשים - תרתי משמע - ובנה את עצמו מחדש. על הדרך הוא לקח את מה שנראית כהחלטה החשובה ביותר בתהליך: לעלות בקטגוריית המשקל.
מאותו רגע הוא לא הסתכל לאחור: אליפויות בטורנירי גרנד פרי, אליפות אירופה, והשבוע, לראשונה - זכייה באליפות העולם. אלא שגם מוקי יודע שכל זה טוב ויפה לרזומה - אבל מה שחשוב באמת זו המדליה האולימפית.
נשארה עוד קצת פחות משנה עד לטוקיו 2020. אם שגיא מוקי יישאר בריא ושלם, זו המדליה הבטוחה ביותר של ישראל במשחקים, לא מן הנמנע שהיא תהיה מזהב.
רק דיר באלאק בנאדם - אחרת נקרע אותך.
כאב ראש כאב ראש כאב ראש
היריב המצרי לא לחץ יד לשגיא מוקי אחרי שהפסיד לו בחצי הגמר, ואצלנו מיהרו לחגוג את חוסר הספורטיביות הזו לעומת אצילות הנפש הידועה שלנו. היריב האיראני אולי (ואולי לא) סבל מכאב ראש שהביא להפסד שלו בחצי גמר ולהימנעות ממפגש בגמר עם מוקי, ואז הפסיד אולי (ואולי לא) במכוון בקרב על המדליה כדי לא לעמוד עם מוקי על הפודיום. אצלנו, כמובן, מיהרו שוב ללעוג.
איש לא טרח כמובן לחשוב על הצד השני. על החשש של המתמודדים ממצרים ומאיראן מביקורת קטלנית במדינותיהם במקרה הטוב, ומפגיעה בהם ו/או ביקרים להם במקרה החמור. שניהם עשו את הדבר היחיד שיכלו לעשות במצבם - ונמנעו. לא הם האשמים.
הקריאות להפריד את הספורט מהפוליטיקה, בטח כשהן מגיעות מישראל, מגוחכות, שלא לומר צבועות. הרי מי כמו הפוליטיקאים הישראלים, ובראשם שרת הספורט מירי רגב, דואגים לערבב את הספורט עם הפוליטיקה עד כמה שאפשר לצרכים דמגוגיים.
יותר מזה, אין שום סיבה, או דרך, להפריד את הספורט מהפוליטיקה. פוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מהספורט. מלחמות נפתחו בגלל ספורט, הספורט הוא כלי להעברת מסרים, ממוחמד עלי ועד קולין קפרניק; ספורט הוא משל לחיים, ופוליטיקה היא חלק מהחיים. שניהם יצריים, אמוציונליים, עמוסי רכבות הרים מטלטלות. קווי דמיון שאי אפשר להתבלבל בהם.
מה שצריך לעשות, לעומת זאת, הוא להפריד את הספורט מהפוליטיקאים. להפסיק את גזירות הקופון הפופוליסטיות, להפסיק את לקיחת הטרמפים הסדרתית, להפסיק את שיחות הטלפון המסורתיות שלא נותנות לספורטאים דבר חוץ ממבוכה, אבל נותנות עוד כמה דקות תהילה למברכים.
זה הרבה יותר פאתטי מלביים כאב ראש.
הסיפור שאינו ניימאר
-הלו פריז?
-כן
-סן ז'רמן?
-ווי
-זאת ברצלונה, מה ניש?
-מה את רוצה?
-זוכרת שלפני שנתיים קנית ממני את ניימאר ב-220 מיליון יורו?
-נו
-אז אני רוצה אותו חזרה.
-מצחיק
-רגע! תקשיבי להצעה.
-נו.
-150 מיליון
-ביי
-רגע!
-170 מיליון
-סבבה
-ודמבלה
-אה?
-וראקיטיץ'.
- ...
-וחתול!
-הלו?
-הלו?
-150 מיליון?
-וחתול.
-וחתול.
-אוקיי 170 מיליון.
-על מה דיברנו בהתחלה?
-ניימאר.
-אה ניימאר? לא למכירה
החיים נותנים לך לימונד
נציג בעלי הפועל תל אביב בכדורסל, ידידה רפפורט, תובע את שחקנו לשעבר רביב לימונד בחצי מיליון שקלים בעקבות ראיון שנתן לימונד לערוץ הספורט. עד כאן התנהלות הגיונית לחלוטין של מועדון הגיוני לחלוטין.
לימונד עזב את הפועל בטריקת דלת לאחר יחס לא הולם כלפיו, כך לטענתו. את הכעס והאכזבה שלו תיעל כלפי ההנהלה והבעלים, וטינף קלות גם על רפפורט. לא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.
אלא שרפפורט החליט שהוא רוצה להיות מחנך בקבוצה שאוהדיה רק לועגים לכל מי שמבקר את ההתנהלות שלהם ומניף שלטים שקוראים "תלמדו אותנו איך להתנהג". והנה מה שאמר עורך דינו: "לימונד חצה קו אדום בהתבטאויותיו הזדוניות. האמירות פוגעות בשמו הטוב והן במוניטין המשובח של עסקיו. מאמין שתביעה ייחודית זו תשפר את תרבות השיח בספורט בכלל ובכדורסל בפרט".
לא טעיתם, האיש שהקהל שלו שר שירי שואה מדבר על השם הטוב של עסקיו. האיש שהקהל שלו מקניט יתום שאביו התאבד וקורא להתאבדותו של אדם אחר מדבר על חציית קו אדום בהתבטאויות זדוניות. האיש שהקהל שלו משליך חפצים על שחקני קבוצה יריבה מאמין שהתביעה שלו תשפר את תרבות השיח.
זה כל כך מטומטם ולא מודע לעצמו שזה קורע מצחוק.