5. אל אל ישראל (א)

"אני מאמין שמאמן לאומי צריך לקבל שני קמפיינים", הבטיח לעצמו המאמן הלאומי אלישע לוי את הג'וב לעוד חמש שנים, רגע לפני צמד המשחקים נגד מקדוניה (מחר) ואיטליה (שלישי) במוקדמות המונדיאל. "היום, למשל, אני חכם יותר ממה שהייתי לפני עשרה חודשים", הוסיף לעצמו מחמאה, וסיכם: "בשנה וחצי לא אתקן את כל הליקויים של הכדורגל הישראלי". כל זה היה טוב ויפה אם בקמפיין הראשון מתוך אותם שניים שמאמן לאומי צריך לקבל לפי המאמן הלאומי היינו רואים איזושהי תכנית עבודה מובנית, קונספט חדש, אג'נדה מרעננת, דרך, תהליך, ולא עוד מאותו הדבר. ולוי קיבל את ההגרלה הנוחה ביותר שהיה יכול לקבל - בית עם ספרד ואיטליה שממנו אין שום סיכוי בעולם לעלות, ולכן אפשר לעשות כל מהלך אימוני שיעיד על התכווננות לקראת הקמפיין השני, מוקדמות יורו 2020. אבל לא.

הדבר היחיד שחשבנו שישתנה הוא האווירה – כי הרי הקונצנזוס סביב אלישע הוא שמדובר בבחור טוב – וגם זה התפוצץ בפנים עם ההשעיה של תומר חמד ואריאל הרוש שהביעו תרעומת על לוי בראיונות לתקשורת. אז לא, אלישע, האוטומט הוא לא לקבל שני קמפיינים ויהי מה. אתה צריך להראות שעשית משהו בקמפיין הראשון – משהו קטן אפילו, לא מהפכה – כדי לקבל את הקרדיט לקמפיין השני. ואתה לא שם. עוד לא שם. לא ראינו שינוי מהותי בעשרת החודשים בהם הפכת לחכם יותר, ואפילו ליקוי אחד לא תיקנת. עם כל הכבוד להחלטה לתת לשחקנים עוד יומיים בבית ולא בבית מלון לקראת המשחקים. זה נחמד להרים לעצמך, ואם אין אני לי מי יחמיא לי, אבל בחיאת אלישע - גונב דעת אחד כבר אימן את הנבחרת ממש לפניך. בוא נתקדם.

4. אל אל ישראל (ב)

שלב הבתים באליפות אירופה בכדורסל הוא הטורניר הבינלאומי הכי חשוב שהתארח בארץ, אבל נדמה לי שנבחרת ישראל קצת הגזימה עם העניין של הכנסת האורחים. אלופת אירופה במשחקי הכנה הגיעה לרגע האמת והציגה משחק מבזה, בעיקר במחצית השנייה. אין בושה בלהפסיד לנבחרת עדיפה כמו איטליה, אבל לא כשאתה קולע 48 נקודות ומפסיד ב-21 הפרש במשחק ביתי ראשון, לא כשאתה מעביר רבע שעה (!) ברצף בלי סל שדה ו"קולע" 1 מ-14 מהשלוש כל המשחק, לא כשהמאמן שלך מפגין אפס מעוף, רוטציה מקוצרת להחריד וניהול משחק שבמקומות אחרים היו מפטרים אותו בגינו ב-2:27 לפנות בוקר.

לארח את הטורניר הזה זו פריבילגיה שלא תחזור. וכשחלק מהנבחרות הגיעו בהרכבים חסרים, יש (או שהייתה) כאן הזדמנות די נוחה לעלות שלב ולנסות לכוון למשהו גבוה יותר ממקומות 9-12 שכבר רשומים בטאבו ע"ש הנבחרת. אבל התבוסה הזו שמה את הנבחרת במצב בעייתי, בטח לאור התוצאות האחרות בבית, והפסד נגד ליטא בשבת עלול להכניס את הנבחרת לבור עמוק מדי. איזה מזל שבראש הנבחרת עומד אדם שיודע כל כך טוב להתמודד עם לחצים כמו ארז אדלשטיין :/

3. קרב 10

אף אחד לא ציפה שהקרב בין פלויד מייוות'ר לקונור מקגרגור יהיה באמת צמוד. מייוות'ר, אופורטוניסט דגול לא פחות משהוא מתאגרף, לא היה נרתם לגימיק הזה אם הוא לא היה בטוח שהוא ינצח בו. בדיוק כמו של"קרב המאה" הקודם, רק לפני שנתיים נגד מני פאקיאו, הוא הסכים רק אחרי שנים ארוכות של דחיות וכשיריבו כבר מעבר לשיא.

גם מקגרגור, למרות הטראש-טוק, ידע שהוא מגיע כאנדרדוג מובהק, ולכן ירה את כל מה שיש לו בסיבובים הראשונים עד שנגמר לו הכוח, כצפוי ממי שרגיל לקרבות של רבע שעה לכל היותר (3 סיבובים של 5 דקות ב-MMA).

אבל לפחות באספקט הבידורי קיבלנו שואו ראוי, מלא אדרנלין וכייפי לצפייה, להבדיל מהשעמומון של מייוות'ר-פאקיאו. אז מייוות'ר פורש כמיליארדר, או משהו מאוד קרוב לזה, ועם מאזן קריירה של 50-0, הטוב בכל הזמנים. אבל שלא יהיו טעויות: הוא אמנם מתאגרף גדול, אבל אדם קטן, אלים, כוחני ובעל מוסריות מפוקפקת. הגדול מכולם הוא בחיים לא יהיה.

2. באר שבר

המשבר אצל הפועל באר שבע, שהתחיל בתיקו ביתי מול העולה החדשה מכבי נתניה, המשיך בהדחה הבלתי נסלחת מליגת האלופות ונמצא כרגע אחרי תבוסה למכבי חיפה, הולך ומתקדם לכיוון של שבר כללי. נקודה אחת מתוך שש אחרי שני מחזורים ותצוגות עייפות ומעט מדוכאות זה לא תמרור אזהרה, זו צ'קלאקה מהבהבת עם סירנה עולה ויורדת. גם ההגרלה הנוחה יחסית (כבר אין לדעת אצל באר שבע) בשלב הבתים של הליגה האירופאית לא יכולה להוות נחמה בשלב הזה.

פגרת הנבחרת לא הייתה יכולה לבוא לאלופה בזמן טוב יותר - אלא אם מישהו משחקניה ייפצע באחד המשחקים, ויוסיף לסחרור במערכת. בשבוע שעבר כתבתי כאן על מבחן האופי הכי גדול שהקבוצה נאלצה להתמודד איתו בשנתיים וחצי האחרונות, ובינתיים היא נכשלת.

ברק בכר, עדיין המאמן הטוב בארץ, צריך להוכיח עכשיו שהוא גם פסיכולוג מהשורה הראשונה, שיכול להרים את הקבוצה מהבור המנטלי שהיא נקלעה אליו. כי עוד קרטוע או שניים בדרך, עוד שחקן או שניים שייגרעו מהמצבה, ובאר שבע תוכל להגיד ביי-ביי לחלום האליפות השלישית ברציפות.

1. פליק מפליקר

תסלחו לי, אבל אני מתקשה להתרגש ממדליית הארד של הג'ודוקא טל פליקר באליפות העולם השבוע. לא שזה איננו הישג אישי נאה ומכובד – אפילו הנשיא הרים טלפון לברך - זה פשוט שאליפות עולם בג'ודו מתקיימת כל שנה (פרט לשנה אולימפית), והיא לא אירוע חריג, מה גם שיש כמה וכמה ספורטאים בכירים שנעדרים ממנה לצורך התאוששות/החלמה אחרי אולימפיאדת ריו.

רק כדי לסבר את האוזן: מהמשלחת הישראלית נעדרים המדליסטים האולימפיים ירדן ג'רבי ואורי ששון, וכן שגיא מוקי וגולן פולק. שלא לדבר על כך שפליקר מדורג ראשון בעולם בקטגוריית המשקל שלו (עד 66 ק"ג), כך שבמובן מסוים מדליית ארד יכולה להיחשב אפילו לאכזבה מסוימת. החשיבות הגדולה של הזכייה במדליה היא קבלת מענק של 60 אלף שקל, שוודאי יעזרו לבחור לקבל שקט כלכלי לתקופה הקרובה ולהתמקד במה שחשוב.

הבינג סד דאט: כמה מאיתנו יכולים להגיד שהם במקום השלישי בעולם במה שהם עושים, ובגדול יכולים לדפוק לנו מכות אם נזלזל בהם? אז ברכות, פליקר!