ארון הקודש
כמה מילים אחרונות בעקבות יציאת הדמיקולו של הראל סקעת מהארון. בעיניי סקעת (ומעריציו) צריכים להיות הרבה פחות מוטרדים מהיציאה והשלכותיה על הקריירה שלו ועל חייו האישיים, והרבה יותר מוטרדים מהאופן שבו סקעת הצטייר בסרט. לא היה בו משפט אחד זכיר, לא הייתה אמירה בעלת ערך כלשהו. לא אמנותי, לא מבחינת השקפת העולם, גם לא כל כך אישית. הכל היה משעמם, מאולץ, מטאפורי, מלאכותי מדי. סקעת אולי קילף מסכה אחת, אבל השאיר מתחתיה רבות אחרות.
לא פשוט ולא נוח לצאת מהארון שלא לגמרי בתנאים שלך, ואמנם הפעילות של גל אוחובסקי במקרה הזה יכולה להיות משולה לבעילה בכפייה (עם מסע לחצים כזה יש מצב שגם ציון ברוך היה יוצא מהארון), אבל עדיין זה היה יכול להיראות אחרת. נגיש יותר, משמעותי יותר. חבל.
ספירת מלאי קצרה: עברי לידר בחוץ, ואמיר פיי גוטמן, ופוליקר, ויהודית רביץ, ועכשיו גם סקעת. האמת? זה מתחיל כבר לשעמם. מפעם לפעם זה מרגיש שיציאות מתוקשרות מהארון הן עניין דחוף יותר לקהילה עצמה מאשר לשאר האוכלוסייה, אנשים שסתם אוהבים מוזיקה בכלל ואת סקעת כזמר בפרט. שיחיו את חייהם כמו שהם רוצים. כל עוד זה לא נעשה על גבם (סליחה על המינוח) של אחרים – שיהיה לכולם לבריאות.
תכל'ס, עד שלא ייצא מהארון זמר מזרחי או כדורגלן, לא תהיה קפיצת מדרגה נוספת ביחסי הציבור של היציאות (לא שיש כאלה כמובן, אתם השתגעתם?). אוחובסקי, לטיפולך.
Don't mention the war
שלא תגידו שחברי הכנסת שלכם לא עושים כלום: יוזמה חדשה תעסיק אותם לאיזו תקופה, ותנסה לשפר את תדמיתם, לפחות כלפי חוץ. לפי התכנית, משרד החוץ יעביר לחברי הכנסת קורס מזורז בהלכות דיפלומטיה, כדי שהם לא יעשו לעצמם – ולנו – פאדיחות בנסיעות הרבות מדי שלהם לחו"ל.
מה ילמדו הח"כים במסגרת הקורס? כללי נימוס ואתיקה, איך להתלבש, איך לתת ולקבל מתנות ולא פחות קריטי – הנחיות לאכילה נכונה. כך למשל, בארוחות טקסיות – לא להתחיל לאכול לפני שהאיש שיושב משמאלך קיבל את המנה שלו (משימה שתהיה קשה במיוחד עבור פואד בן אליעזר). או – ולא שזה מבוסס על אשתו המפורסמת בעלת מספר שמות המשפחה של שר זניח בממשלה – לא להגיע בג'ינס לאירוע רשמי. אה, ובמקסיקו עמידה עם ידיים בכיסים תעורר חוסר אמון (טיפ למארגנים: זו לא העמידה עם ידיים בכיסים שמעוררת חוסר אמון בפוליטיקאים שלנו).
הח"כים יעברו גם שיעורים כגון "איך לתת כבוד למארח ולא להביך אותו", בו הם ילמדו מה ראוי ובעיקר מה לא ראוי להגיד. למשל, רצוי לא לדבר ביפן על הפצצת הירושימה, רצוי לא להזכיר בסין את טאיוואן ולהפך, ורצוי לא לתת כדוגמה את העבדות בשיחה עם אפרו-אמריקאים בוושינגטון. השיעור הזה הזכיר לי את הפרק המופתי ב"המלון של פולטי" (וזו לא הפעם הראשונה שהצעה של אחד הח"כים מזכירה קומדיה בריטית), עם הקטע הבא:
אז כן, חשוב מאוד שבוז'י הרצוג לא ילכלך את עצמו כשהוא אוכל, ושאהוד ברק יידע עם איזה סכין פורסים את הדג ואיזה סכין תוקעים בגב העקרונות שלך. חשוב מאוד שאלי ישי לא ידבר על קיפוח עדתי עם ברק אובמה (ואם אפשר שלא ידבר בכלל, עם כל פניני הסובלנות וההומניות שיוצאות לו מהפה). חשוב מאוד שדליה איציק לא תגיע בלבוש חושפני מדי למפגשים בינלאומיים (ובכלל). חשוב מאוד שנתניהו יסביר לרעייתו שלא כל מתנה שהם מקבלים צריך ישר לזרוק על העוזרת.
אבל הדבר היחיד שמוזר לי הוא שהקורס יועבר ע"י אנשי משרד החוץ, אותו משרד שבראשו עומד אדם שמעליב באופן קבוע את הנציגים הזרים איתם הוא נפגש, ושסגנו גרם למשבר דיפלומטי כשתרגל משחקי שליטה עם השגריר הטורקי. אולי השיעור הראשון שצריך ללמד את הפוליטיקאים הישראלים הוא איך לא להשתין מהמקפצה.
ובעניין החתונה שבדרך
נכון שבראשון לא יכולתי לקבוע עם החבר'ה בגלל שהייתה פגישה עם הדיג'יי, ונכון שבשני הייתה בעיה לתאם ישיבת עבודה כי היו טעימות בקייטרינג, ונכון שבהמשך השבוע אני תפוס לטובת התרשמות מהצלם. אבל זה לא אומר שאני בריידזילה!