כל המרכיבים של ה-MMA - איגרוף, היאבקות ולחימת קרקע - הם ענפים אולימפיים, אבל ה-MMA כמכלול עדיין לא. אומרים שזה רק עניין של זמן, שהוועד האולימפי יתיישר ברגע ש-40 מדינות יתחרו ב-MMA. עד אז, שהם יתחילו את המשחקים שלהם ואנחנו נדבר על המכות שלנו.
אני מת על רשימות טופ 5. חמשת הסרטים הכי טובים, חמש הלהקות, יו ניים איט. וכשזה מגיע ל-MMA, יש המון אופציות לרשימות טופ 5. אחרי התלבטויות לא מעטות נשארתי עם חמש השערוריות הכי גדולות בענף וחמשת הקרבות הכי חשובים מבחינה היסטורית, ורק בגלל שאני אוהב היסטוריה יותר משערוריות, קבלו את דירוג אלון פדות לקרבות הכי חשובים – לאו דווקא הכי טובים, אבל בפירוש הכי משמעותיים - בהיסטוריה של ה-MMA.
אני מתאר לעצמי שעם חלק תסכימו, ועל חלק תכתבו לי בתגובות שאני אידיוט. בכבוד.
במקום החמישי: 13 שניות
קונור מקגרגור נגד חוזה אלדו, UFC 194, 12.12.2015, לאס וגאס, נוואדה
קרב על תואר אלוף העולם במשקל נוצה בין חוזה אלדו - האלוף הכי דומיננטי בהיסטוריה של ה-UFC - והכוכב הכי גדול בהיסטוריה של ה-UFC, קונור מקגרגור.
כפי שכל העולם יודע, כולל השכנה בת ה-70 שלי, מקגרגור ניצח את אלדו במכה הראשונה שלו בקרב והשכיב אותו בנוקאאוט תוך 13 שניות - וזו בעיניי הסיבה לחשיבות ההיסטורית של הקרב הזה. כולם ידעו עליו. כולם חיכו לו, כולם דיברו למחרת על מה שאירע בו. וב"כולם" אני מתכוון לכל כלי תקשורת המיינסטרים שלא מכסים את הענף באופן שוטף, גם לא בשתי שורות בעמוד האחרון של מדור הספורט. וגם לחובבי ספורט שבחיים לא ראו קרב MMA, ואם זה לא כדורגל, כדורסל או פוטבול, מבחינתם זה הכל "ענפים נוספים". ב-13 בדצמבר 2015 כל העולם ואשתו דיברו על האירי ההוא מה-UFC.
הקרב הזה היה בממדי הקרבות ההיסטוריים של מוחמד עלי, קרב שכל אוהד יזכור עד יום מותו איפה הוא היה ועם מי הוא ראה אותו.
ענף ספורט צריך גיבורים גדולים מהחיים כדי לשגשג, והקרב הזה הציג לכל העולם את הגיבור הכי גדול בתולדות הענף, בצורה הכי פנטסטית שרק אפשר. לא באמת חשבתם שתהיה רשימה של טופ 5 בלי קונור מקגרגור, נכון?
במקום הרביעי: שתי בחורות
רונדה ראוזי נגד ליז קרמוש, UFC 157, 23.2.2013, אנהיים, קליפורניה
קרב הנשים הראשון בהיסטוריה של ה-UFC. העובדה הפשוטה הזו אמורה להספיק כדי שייכנס לרשימה.
שנה לאחר שדיינה וויט, נשיא ה-UFC, נשבע שנשים לעולם לא יילחמו בארגון, רונדה ראוזי עלתה להגן על החגורה שהוענקה לה מראש מול ליז קרמוש - לוחמת קשוחה, אבל לא מישהי שהייתה אמורה לעשות יותר מדי בעיות למי שבגללה הבוס שינה את דעתו.
רונדה ראוזי ניחנה בכל התכונות שהופכות ספורטאי לכוכב-על, כזה שחוצה את גבולות הענף שלו ונעשה כוכב הוליוודי וסלבריטי בפני עצמו. היא הייתה כל כך דומיננטית וכריזמטית בקריירה היחסית קצרה שלה ב"סטרייקפורס" - הארגון שבו נלחמו עד אז הנשים הטובות בעולם - שדיינה וייט הבין שהוא טעה. אל תבינו לא נכון: לא פמיניזם או צדק חברתי עמדו לנגד עיניו כשהחליט לפתוח קטגוריית נשים. זה היה שיקול כלכלי טהור והוא לא התבייש לומר בקול רם שראוזי היא תרנגולת שמטילה ביצי זהב. אם לא היא, עד היום היו נשים נלחמות בארגונים אזוטריים תמורת כמה מאות דולרים לקרב.
לשמחתן של הנשים שהחליטו ללכת מכות בשביל הפרנסה, ולשמחת הרבה חובבי MMA, ראוזי החלה את שלטון הטרור שלה ב-UFC באותו ניצחון על ליז קרמוש.
היום יש כבר שתי קטגוריות נשים והשלישית בדרך. כולנו כבר למדנו שהן לא פחות קשוחות, לא פחות מלהיבות ואולי אפילו יותר מעוררות השראה מהגברים. מבחינתי זה ענף הספורט היחיד שאני נהנה לראות בו נשים באותה מידה כמו גברים, ולפעמים אפילו יותר. וראוזי? היא כבר עם רגל אחת בחוץ, כלומר בהוליווד.
במקום השלישי: מכת קראטה
סטיבן תומפסון נגד רורי מקדונלד, UFC Fight Night 89, 18.6.2016, אוטווה, קנדה
מפגש שלא היה מספיק חשוב אפילו בשביל להיות קרב מרכזי באירוע פיי פר ויו, אבל בשבילי הוא הקרב השלישי הכי חשוב בהיסטוריה של הענף. מי שעוקב אחרי הטורים שלי כאן כבר יודע למה: חפרתי על זה בטור שלם רגע לפני הקרב.
ה-UFC שינה את עולם אמנויות הלחימה ואת הדרך שבה ההומו ספיאנס הולך מכות. רק 23 שנים עברו מאז UFC 1, אבל תעשו חיפוש מהיר של קרבות רחוב ביוטיוב ותראו הטלות, חניקות אחוריות ותרגילי ג'יו ג'יטסו ברזילאי שמבוצעים כעניין של מה בכך על ידי אחד האדם. אפילו אני - חגורה לבנה ורקורד אימונים של פחות משנתיים - הצלחתי לעלף שודד בקניון באמריקה בלי להישרט.
במשך 23 השנים האלה עבר הענף אבולוציה מואצת, והדרך הנכונה להילחם הוצגה לעולם כעובדה פחות או יותר מוגמרת - עד שהגיע סטיבן תומפסון. אם עד אז היה ברור שלוחם שלם צריך לדעת ג'יו ג'יטסו ברזילאי, היאבקות, איגרוף ואיגרוף תאילנדי, תומפסון הוכיח בקרב נגד הנציג המושלם של האסכולה החדשה-ישנה הזו שיש דרך טובה ואפקטיבית יותר: לדבוק באמנות האחת שאתה הכי חזק בה.
במקום לעמוד מול היריב בעמידת איגרוף קלאסית, תומפסון משתמש בקראטה שלמד מגיל אפס כדי לעמוד ולזוז בצורה אחרת לגמרי. מהירה, חמקנית, כזו שבזכותה הוא כמעט לא סופג מכות בכלל.
יש עוד לוחמים שנלחמים וזזים באופן שונה מהשאר – למשל קונור מקגרגור ודומיניק קרוז - אבל אף אחד לא עושה זאת בהצלחה כה גדולה כמו תומפסון, והקרב נגד מקדונלד הוכיח זאת באופן סופי. רורי מקדונלד נחשב ללוחם הטוב בעולם במשקל הזה, וכל הפרשנים ראו בו פייבוריט מובהק מול תומפסון. כזה שיראה לכולם שבין לוחמים עם נתונים פיזיים זהים, יגבר השילוב הקדוש של היאבקות/ איגרוף/ איגרוף תאילנדי/ ג'יו ג'יטסו ברזיאלי. אני דווקא הייתי משוכנע שלמקדונלד אין סיכוי, שזה לא יהיה אפילו קרוב. וצדקתי: מקדונלד פשוט לא הצליח למצוא תשובות מול התנועה והסטרייקינג של תומפסון שסיים את הקרב ללא שריטה ועם הבטחה לקרב על התואר, שגם אותו הוא ייקח בקלות.
לכן הקרב הזה כל כך חשוב בעיניי: כי הוא מבשר על מהפכה נוספת. מהפכה בתנועה.
במקום השני: לוחם אולטימטיבי
פורסט גריפין נגד סטפן בונר, גמר ה"אולטימייט פייטר", 9.4.2005, פביליון קוקס בלאס וגאס, נוואדה
הקרב שלולא נערך, ענף הספורט הזה היה נעלם כמעט לגמרי.
בינואר 2001 רכשה את ה-UFC חברת זופה של האחים לורנזו ופרנק פרטיטה, בעלי קזינו בווגאס. תג המחיר היה 2 מיליון דולר. היום כולם יודעים שהם עשו אקזיט של 4 מיליארד דולר, אבל זה לא היה פשוט: הם לקחו ספורט שסבל ממצוקה תדמיתית קשה, ושנאסר ברוב המדינות בארה"ב - והפכו אותו לאיימפריית מיינסטרים גלובלית. אם הקרב בין גריפין לבונר לא היה הולך כמו שהלך, כל ההרפתקה של האחים פרטיטה הייתה מסתיימת ב-2005 במכירה לווינס מקמן מה-WWE. זה היה מוות כמעט בטוח לענף.
באותה שנה החליטו האחים להפיק תכנית ריאליטי בשם "אולטימייט פייטר", עם הבטחה שהזוכה יקבל חוזה בן שש ספרות ב-UFC. אף ערוץ לא רצה את זה, למעט ערוץ הגברים "ספייק" שהסכים לשדר ללא תמורה אם ההפקה תהיה ראויה. אז זופה הפיקה, ספייק שידר, והגמר היה אירוע ה-MMA הראשון ששודר בחינם ולא היית צריך לשלם 40 דולר כדי לראות אותו.
כשעלו הפיינליסטים לקרב האחרון והתחילו לפוצץ אחד את השני בקרב אפי, אנשים בבית התחילו להתחרפן, לצלצל לחברים שלהם ולצרוח עליהם שיפתחו ערוץ ספייק. הרייטינג של האירוע עלה במהלך 15 דקות הקרב מזניח למטורף, כל כף מטורף שכשנשמע הגונג וגריפין ובונר שותתי דם התרסקו לפינות שלהם מותשים, אנשי ספייק הציעו לפרטיטות חוזה לעונה נוספת על מפית. עוד באותו ערב, לפני שקיפלו את האוקטגון.
"ברגע שהקרב הזה נגמר ידענו שהצלחנו, שלא השקענו 50 מיליון דולר לשווא", אומר לורנזו פרטיטה בסרט תיעודי שנעשה על הקרב הזה.
במקום הראשון: הוכחה סופית
רוייס גרייסי נגד דן סברן, UFC 4, 16.12.1994, טולסה, אוקלהומה
הימים ימי "נו הולדס ברד", כלומר הכל הולך. אין חוקים מלבד איסור על עקירת עיניים. אין הגבלות זמן, משקל או כפפות, ואין שופטים מלבד שופט זירה. אנשים מנצחים במכות לביצים, משיכות בשיער ונגיחות.
בשני הטורנירים הראשונים ניצח הוייס גרייסי וחיזק את הטענה של משפחתו, זו שבגללה הקימו את כל העסק מלכתחילה - שאמנות הלחימה שפיתחו, ה"גרייסי ג'יו ג'יטסו", היא האפקטיבית מכולן. באירוע השלישי ניצח גרייסי בקרב הראשון של הערב, אבל לא היה מסוגל להמשיך מרוב תשישות והנזק שספג. באירוע הרביעי, לאחר שני קרבות לא קשים מדי, הוא מצא את עצמו מול המתאבק הענק והקטלני דן סברן.
עד אז נלחם גרייסי בלוחמים בגדלים שונים, רובם סטרייקרים שהקרב איתם נגמר ברגע שנפלו, או גראפלרים שבחיים לא ראו עבודת קרקע כמו שלו. שלושת האירועים הראשונים הראו את עליונות הגרייסי ג'יו ג'יטסו, ועדיין אפשר היה למצוא חורים בהישגים של הוייס מול יריבים לא גדולים או טובים מספיק. הייתה דרושה הוכחה חותכת, כזו שלא תשאיר מקום לפרשנות. וההזדמנות הזו ניתנה בקרב הגמר.
ב-UFC של הימים ההם לא היה ספורטאי המקצועי ברמה גבוהה יותר מזו של דן סברן - 190 ס"מ על 115 ק"ג, מתאבק אול אמריקן ומחליף בנבחרת האולימפית. כלומר הקרקע היא הצד החזק שלו, המומחיות שלו. מולו - הוייס גרייסי, 1.80 מ' על 80 ק"ג ואפילו לא קרוב לרמת הכושר והאתלטיות של סברן. מבחן מושלם לשיטה שפיתח אביו של הוייס, הליו.
הקרב החל. סברן הסתער והטיח את הוייס על הקרקע ופירק לו את הצורה במשך 15 דקות. במשך רבע שעה שהיא נצח במונחי קרב, ללא סיבובים או הפסקות, גרייסי היה על הגב ועליו מפלצת שמועכת אותו ומרביצה לו. הוא הגן בצורה אפקטיבית, אבל זה עדיין נראה רע מאוד מבחינתו - שוכב על רצפת הכלוב עם הראש צמוד לגדר ואין לאן לברוח. מרגע לרגע נראה ברור יותר שגרייסי ייאלץ להיכנע. ופתאום, משום מקום, סברן התחיל לדפוק בטירוף על הריצפה ולסמן "אני נכנע, אני נכנע".
אף אחד לא הבין מה לעזאזל קרה שם. בהילוך החוזר ניתן לראות שהרגליים של הוייס הצליחו איכשהו להשתחל מעבר לכתף והצוואר של סברן, ולהינעל במה שכולם מכירים היום כחניקת משולש. אף אחד לא ידע מה זה הדבר הזה, גם סברן לא. גרייסי, במהלך בסיסי של ג'יו ג'יטסו ברזילאי, הצליח להביס מתאבק עצום בקרב לחיים ולמוות, או לפחות בגרסה החוקית שהכי קרובה לזה. ועולם אמנויות הלחימה השתנה לעד.
מה שקרה בקרב הזה התפשט כאש בשדה קוצים בסצנת אמנויות הלחימה בארה"ב. אמני לחימה רבים שהקדישו את חייהם לקונג פו, קראטה, טייקוונדו ואייקידו הבינו שהם בזבזו את הזמן שלהם. שיש אמנות לחימה אחת שמולה הם חסרי אונים כמו ילדים. זה פוצץ לאנשים את המוח.
הקרב הזה היה המפץ הגדול, תחילת האבולוציה של אמנויות הלחימה. זה תחום שהיה קפוא במקום ולא התפתח בכלל במשך מאות שנים, ופתאום בא הג'יו ג'יטסו הברזילאי וכבש את העולם. בלי זה לא היה ה-UFC, לפחות לא כמו שאנחנו מכירים אותו. לכן, רבותיי, זה בעיניי הקרב הכי חשוב בהיסטוריה של ה-MMA. כי משם הכל התחיל.