האם האיש הזה יכול לנצח את עצמו?

מה גורם ללוחם שלכאורה כבר השיג הכל – ים כסף, תהילה חוצת יבשות ותארי אליפות בהיאבקות קולג'ים, ב-MMA ובשנים האחרונות גם בהיאבקות בידורית - לחזור מפרישה ולקחת על עצמו את אחד האתגרים הכי קשים בקריירה שלו, אתגר שבו יש לו יותר מה להפסיד מאשר להרוויח?

ברוק לסנר בן ה-38 באמת השיג הכל. האיש הוא הכוכב הכי גדול בהיסטוריה של ה-UFC, ממש ברמה מספרית: הוא חתום על אירוע הפיי-פר-וויו הכי גדול שהיה, UFC 100, ש-1.6 מיליון איש שילמו כדי לצפות בו. זה שיא שאפילו קונור מקגרגור ורונדה ראוזי לא הצליחו לשבור. והנה בשבת הבאה הוא חוזר לאוקטגון באירוע UFC 200. ולגבי השאלה למה, לה יש שתי תשובות נפרדות לחלוטין.

מי נגד מי

את האירוע אמור היה להוביל הכוכב הכי גדול כיום, מקגרגור. אלא שההתחרפנות של האירי הובילה לביטול הקרב שלו, ו-UFC 200 איבד הרבה כוח משיכה. עדיין מדובר באירוע היסטורי מבחינת איכות הקרבות שבו - כל קרב בקארד המרכזי היה יכול להוביל אירוע פיי-פר-וויו בפני עצמו - עדיין היה חסר לו את האיט פאקטור, כזה שיגרום לאנשים שלא משלמים בדרך כלל על אירועי UFC להיסחף עם הבאז ולשלם 50 דולר תמורת הזכות לצפות בו. מהבחינה הזאת, לסנר הוא בחירה הגיונית ומתבקשת.

אני מניח שכל מי ששמע את החדשות הגיב בצורה דומה לאחר הוואט דה פאק הראשוני. אה, ה-UFC מיואשים, חייבים שם ענק כדי להציל את האירוע הכי יוקרתי של השנים האחרונות. אז הם פנו ללסנר ולווינס מקמהן, הבעלים של הWWE-, והציעו להם אוקיינוס של דולרים ושיתוף פעולה (רונדה ראוזי השתתפה ב"סאמרסלאם", ואני מניח שעוד לוחמים שיעשו זאת במסגרת ההסכם החדש בין ה-UFC ל-WWE). עכשיו יש לכולם על מה לדבר בהפסקות קפה בעבודה ובפייסבוק.

אלא שהעניינים קיבלו תפנית מעניינת כשהוכרז שם היריב של לסנר: מארק האנט, לוחם בן 41 שמדורג שמיני בקטגוריית המשקל הכבד. עד אז, החזרה של לסנר לא הזיזה בשיט לי באופן אישי. לא ראיתי בה שום אספקט מעניין באמת. אבל נגד מארק האנט? זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה כבר עניין אנושי טהור, כזה שחוצה את יבשת הכסף והתהילה וכל אחד מאיתנו יכול להבין ולהזדהות איתו. זה סיפור של התמודדות עם הפחד הכי גדול שלך.

הבא בתור הוא סוס

למה מארק האנט, בסך הכל 1.75 מ', הוא הלוחם שהכי מפחיד את לסנר? כי למרות הוא החובט הכי אימתני וקטלני ב-UFC. כזה שמנפץ לסתות  ושולח אנשים לעולם החלומות כמעט בכל קרב שהוא משתתף בו. וברוק לסנר, כידוע לכל מי שעקב אחרי הקריירה שלו ב-UFC, לא אוהב לחטוף מכות. במיוחד לא בפנים. לא אוהב? בוא נודה על האמת: מפחד.

זה אולי הדבר הכי מרתק לראות בקרבות של לסנר, שהגיע ל-UFC בשנת 2008 ועשה רושם מיידי של תפלץ: 1.91 מ' על 131 קילו של שרירים, יכולת אתלטית ומהירות של לוחם במשקל קל, כפפות במידה XL4 שנתפרו במיוחד לפטישים שיש לו במקום כפות ידיים.

בהתחלה נראה שאי אפשר להתמודד עם הנתונים ההזויים האלה: למרות שבקרב הבכורה שלו הוא הפסיד בבריח רגל לאלוף העולם לשעבר פרנק מיר, הצורה שבה לסנר העניש את מיר על הקרקע הייתה אשכרה מפחידה. מיד אחר כך הוא ניצח את קית הרינג ואת האלוף רנדי קוטור כדי להפוך לאלוף העולם במשקל כבד לאחר שלושה קרבות בלבד. אחרי שנפגש שוב עם מיר והשמיד אותו בשני סיבובים כדי למחוק את ההפסד הראשון, הוא באמת נראה בלתי עציר.

אלא שאז הגיע הקרב עם שיין קרווין, תפלץ בפני עצמו (למעשה, הוא כמעט זהה לחלוטין ללסנר במונחים של גודל). לסנר ציין לפני הקרב שקרווין לא חזק כמוהו ולא מהיר כמוהו, ולמרות שגם הוא היה מתאבק מצטיין בקולג', קרווין התחרה בסבב הרבה פחות איכותי ממנו. הכל נכון על הנייר, אבל מה שקרה בסיבוב הראשון של הקרב היה אחד הרגעים המפתיעים בהיסטוריה של הקטגוריה.

קרווין החל לתקוף ולפגוע, ולסנר הרגיש - כנראה בפעם הראשונה בחייו - מה זה להילחם עם מישהו שאינו רק גדול כמוהו, אלא גם ממש לא מפחד ממנו. זה נראה כאילו הבולי של בית הספר, ההוא שכל החיים הפחיד את כולם, מקבל מכות בפעם הראשונה. ועוד לעיני כולם.

לסנר אפילו לא נלחם בחזרה. הוא פשוט התקפל על הרצפה עם ידיים על הפנים ונתן לקרווין להתפוצץ עליו. אם השופט היה עוצר את הקרב בשלב הזה, אני לא חושב שלמישהו היו טענות. אבל הוא לא עצר, והסיבוב נגמר כשלסנר על הרצפה שותת דם וקרווין ללא אוויר מהמאמץ.

לסנר ניצל היטב את העייפות של היריב, ובסיבוב השני הוריד את קרווין הגמור לקרקע וחנק אותו. לכאורה קאמבק מדהים, אבל כל הלוחמים בקטגוריה שמו לב לפרט הכי חשוב: לסנר ממש לא אוהב לחטוף מכות. לא סתם לא אוהב: מפחד. אז איך לנצח את המפלצת? פשוט מאוד, לתת לה בוקס בפנים.

חשבון הולך ושב

בקרב הבא של לסנר, נגד קיין ולסקז, התיאוריה קיבלה אישור סופי. ולסקז הסתער על לסנר, מנע את ניסיונות ההטלה שלו והחל לחבוט בו בפנים. ושוב, במקום להגן ולהילחם בחזרה כמו כל לוחם מתחיל, לסנר התקפל, נפל על הקרקע ופשוט נתן למקסיקני לחבוט בו. הפעם לא הייתה לשופט ברירה והוא נאלץ לעצור את הקרב ולהכריז על אלוף חדש.

בעיות בריאות חמורות במערכת העיכול של לסנר השביתו אותו לכמעט שנה, ובקרב החזרה שלו הוא קיבל את הסטרייקר ההולנדי אליסטר אוברים. שתיים וחצי דקות לקח להולנדי לפרק ללסנר את הצורה ולגרום לו להודיע על פרישה מהספורט.

אז נכון, אפשר בהחלט לטעון שמחלת המעיים שתקפה את לסנר היא זו שגרמה לו להפסיד ולפרוש. מדובר במחלה קשה שכמעט הכריעה אותו והכריחה את הרופאים לחתוך 30 סנטימטרים מהמעי שלו. נכחתי בקרב הפרישה שלו, וכבר בשקילה אפשר היה לראות שהוא לא במיטבו מבחינה בריאותית. אבל - ואבל גדול - הרבה לוחמים נלחמו פצועים או חולים באוקטגון. לסנר הוא אולי הלוחם היחיד שאי פעם ראיתי בזירת MMA שפשוט פוחד לחטוף מכות. פוחד כמו אדם רגיל שלא נלחם למחייתו, כמו ילד בהפסקה. זה מוזר לכשעצמו, אבל מוזר ומעניין פי כמה כשמדובר במפלצת כמו ברוק לסנר.

לכן כל כך הופתעתי כשהוכרז היריב של לסנר ב-UFC 200. הרי לסנר יכול היה לקבל את מי שרק ירצה. ב-UFC לא היו אומרים לא, והלוחם שהיה נבחר על ידו בוודאי שלא היה מסרב לכסף הגדול ולחשיפה. אז למה דוקא מארק האנט? ראיתי את הריאיון עם לסנר ב"ספורטס סנטר" של ESPN, והבנתי. דוקא בגלל שמארק האנט מייצג את הפחד הגדול ביותר של לסנר, הוא בחר בו.

איש נשך קוף

בכל יום שעבר מאז הפרישה שלו הביט לסנר במראה וידע שהמחלה הייתה רק תירוץ. שהסיבה האמיתית לפרישה הייתה הפחד. אז עכשיו הוא בריא, ושאר הנתונים - כמו כסף וצורך - הסתדרו בצורה קוסמית כדי לסלול לו את ההשתתפות ב-UFC 200. עכשיו הוא יוכל לעלות להתמודד עם הקוף שיושב לו על הגב כבר חמש שנים, וזה כבר מרתק בעיניי.

אז כן, לברוק לסנר יש כמעט הכל. תהילה, תארים והון אישי מהסוג שמכונה באמריקאית "פאק יו מאני". בשבת הקרובה נראה אם הוא יצליח להרוויח את אחד הדברים החשובים ביותר לגבר, ללוחם, לאדם: את הכבוד העצמי שלו.