"בקראטה, וזה הדבר הכי הגדול שלמדתי, המטרות באימון משתנות עם מסלול החיים – אם פעם זה היה בעיקר כדי שיפסיקו להרביץ לי, אז אחרי זה רציתי להיות אלוף, אח"כ רציתי מכון משלי ואז רציתי לאמן אחרים – לשמחתי השגתי את מה שרציתי – התפתחתי, עשיתי סרט יחד עם המאסטר שלי על חייו, כתבתי ספר שנמכר מאוד יפה ביפן, וממש התפתחתי לצד התחום שהוא חיי ויחד איתו. אני יכול להגיד בבטחון שהקראטה הציל את חיי לא פעם".
באיזה אופן?
"לא מעט פעמים בחיי עמדתי מול מקרים קשים בהם החיים שלי היו בסכנה ממשית והקראטה הציל אותי. מבלי להיכנס למקרים ספציפיים - זה הרבה מעבר לזה, זה הרבה יותר גדול מזה – הקראטה נתן לי עומק, עוצמה, חוזק. היו כמה מקרים בהם נאלצתי להגן על חיי אבל זה באמת יותר גדול מזה. הייתה לי תקופה מאוד קשה אחרי 'האח הגדול' והעוצמה המנטלית שהשגתי בזכות הקראטה הצילה אותי באותם ימים. אנשים אחרים היו נכנסים לדכאונות ונופלים חזק – השריר המנטלי שלי לשמחתי התפתח עם השנים והוא עזר לי בתקופות הכי קשות שלי. הוא עזר לי לי להבין באיזה כלים פנימיים אני יכול להתשמש כדי להילחם בכל הצרות שהגיעו לפתח ביתי".
כן, הרבה לפני "האח הגדול", החתונה עם תניה, הילדים, והדמות שכולכם מכירים, שי חי הוא בעיקר לוחם. אמן קראטה שהתחיל את דרכו בגיל צעיר כדי להגן על עצמו מפני הילדים שהתעללו בו בצעירותו. "התחלתי להתאמן בעקבות מקרי התעללות בגיל 6 בבית ספר. ההורים שלי החליטו שאני צריך ללמוד להגן על עצמי ושלחו אותי ללמוד אמנויות לחימה. מגיל 6 עד גיל 12 למדתי ג'ודו כמו כל הילדים, וכשהגעתי לגיל 12 החלו ללמד במקום בו התאמנתי סגנון קראטה שנקרא פנג יינון (קונג פו/קראטה חצי סיני-חצי יפני). הידע שלנו בסגנון הזה בארץ בזמנו היה מועט מאוד וזו הייתה ממש תחושה של חלוציות. בזמנו התאמנתי אצל בחור ישראלי שהיה תלמיד של המאסטר ריצ'ארד רתצקוף. מי שבהמשך ממש שינה את חיי".
שינה את חייך?
"כן, ממש כך. אחרי שזכיתי באליפות הארץ בגיל 17 ההורים שלי נתנו לי רשות לטוס לארה"ב וטסתי לחפש את ריצ'ארד. טסתי לבד בגיל צעיר מאוד לבוסטון ולמדתי אצלו חמש שנים. למעשה, גרתי אצלו וגם עשיתי שם את כל עבודות הבית – בקיץ חטבתי עצים, בחורף ניקינו שלגים ואפילו עזרתי לו עם הילדה שלו – ממש חייתי איתו. הוא הפך לסוג של אב בשבילי. ריצ'ארד פרש מאמנויות הלחימה אחרי שלמד המון שנים ביפן וסין ובאותם ימים הוא לימד רק אותי ואת הבן שלו. ריצ'ארד היה דמות מאוד מוכרת פה בישראל בשנות ה-80, היו לו מכונים מצליחים, אבל אז הוא עזב הכל ועבר לבוסטון.
"התאמנתי עם הבן שלו בלי הפסקה. היינו מתאמנים 7-8 שעות ביום והחיים שלי היו רק סביב זה. אחרי 5 שנים בבוסטון חזרתי לארץ ופתחתי את המכון הראשון שלי בגיל 24 – המכון היה נפלא. היו הרבה תלמידים והוא הצליח מאוד מכל הבחינות - גם כלכלית וגם מבחינת תחושת החלוציות שליוותה אותי אז. אנשים הרגישו ברי מזל ללמוד את הסגנון הזה בארץ, אבל אני עצמי הרגשתי צעיר מדי ושזה היה מוקדם לי מדי להתחייב לדבר גדול כמו מכון – לא הרגשתי מספיק מוכן".
אז מה? פשוט קמת, סגרת והלכת?
"כן, פשוט ככה - סגרתי את המכון. השארתי את אחד התלמידים שלי שהמשיך ללמד בקטנה בפארקים כדי לשמור על הגחלת – הילדים שלמדו אצלי מאוד רצו להמשיך ואמרו לי שהם יחכו לי עד שאחזור וארגיש מוכן. בזמנו ריצ'ארד חלה באלצהיימר ומאוחר יותר גם בסרטן, ובאחת השיחות שלנו הוא אמר לי שאין לו יותר מה לתת והמליץ לי לנסוע לאוקינאווה ביפן ולחפש את מקור השיטה. נסעתי ליפן אחרי שראיתי ב'נשיונל גאוגרפיק' מאסטר מסוים שהתמחה בשיטה שלנו, ובגיל 24 נסעתי ליפן בלי להכיר אף אחד ובלי שפה. פשוט טסתי לנסות את מזלי".
ומה קרה כשהגעת לשם?
"כשהגעתי ליפן חיפשתי ומצאתי את המסאטר, שינג'ו שמו – הוא היה ועדיין המאסטר הכי גדול לשיטה הזו, השיטה האמיתית והטהורה של כל מה שריצ'ארד לימד אותי – שינג'ו לימד את זה בצורה שונה מריצ'ארד שאצלו המסורת קצת הלכה לאיבוד והוא התמקד בעיקר בפרקטיקה הפיזית. נכון, הוא היה המורה הראשון שלי שהסביר לי את החשיבות בתנועה, אבל השלב הבא מבחינתי היה באוקינאווה שם הבנתי שאמנם יש לי טכניקה טובה, אבל יש לי עוד הרבה מה לעבוד על המיינד שלי, על הראש והמחשבות. עוד לא הייתי ברמה של חגורה שחורה מהבחינה הזאת".
אוקיי, ואז הגעת ליפן. הוא קיבלת אותך מיד?
"איך שהגעתי ליפן תפסתי מונית לפגוש את שינג'ו. הגעתי אליו למכון עם כל הקעקועים והשיער המחומצן שלי בשש בבוקר והוא כמובן לא הסכים לקבל אותי – הוא אמר לי שהוא לא מקבל חדשים, בטח לא מקועקעים, ובטח לא זרים, כתלמידים אישיים. חזרתי לדירה ששכרתי שם ביפן ואמרתי לעצמי 'בשביל מה נסעת?'. היה לי קשה מאוד – אבל משהו בתוכי אמר לי לא לא לוותר".
"חזרתי יום למחרת, שוב בשש בבוקר, וישבתי מחוץ למכון שלו עם מנגו (פרי שנחשב ליקר מאוד ביפן) – ביקשתי ממנו ביפנית 'בבקשה תלמד אותי' והגשתי לו חתיכה מהפרי. אבל הוא לא הסכים. יום למחרת חזרתי שוב בבוקר הפעם עם אננס בזמן שהוא בא לאסוף את עיתון הבוקר. ביקשתי ממנו שוב להיות תלמיד שלו והוא שוב סירב. יום אחרי חזרתי שוב, בפעם השלישית, והפעם הבאתי לו 'דרגון פרוט'. זה עבד. בסוף, אחרי שלושה ימים, הוא התרצה, הוא נתן לי הזדמנות ואמר לי להגיע בערב. הוא אמר לי שאם אהיה טוב הוא יקבל אותי. כשהגעתי בערב למכון כל אלופי יפן - חבר'ה שגדלתי עליהם, היו שם. זה היה מרגש מאוד כי תמיד חלמתי לפגוש אותם. הם הסתכלו עליי, על איך שאני עובד, בזמן שהוא ביקש ממני לעשות סדרה של כמה תנועות – הוא עיקם מבט ואמר לי שזה לא מספיק טוב".
לא נעים.
"ממש. אבל הדבר הבא היה שהוא העמיד אותי מול הבן שלו לסדרה של חישולים (מכות לרגליים והידיים של מי שמולך). זה היה כמו לעשות את זה מול גוש בטון. הבנתי באותו רגע שלא משנה מה למדתי עד אז - מול הלוחמים היפניים אני באמת לא יודע כלום. באותו רגע הוא שם אותי ראש בראש מול מי שבזמנו היה אלוף אוקינאווה בקראטה וכולם התסכלו עלינו במתח. המאסטר נתן את הפקודה להתחיל והוסיף ש'יש רק חוק אחד והוא שלא פוגעים בפנים'. הקרב התחיל, נתתי לו כמה מכות, זה לא הזיז לו. הוא נתן לי מכה ברגל והבנתי שעוד בעיטה אחת כזאת ואני לא שורד את זה.
"מהלחץ בו הייתי נתתי לו בעיטה אחורית לבטן – הוא עף מטר וחצי אחורה ואז הבנתי שיש לי פתח מעניין - החלטתי לסיים את הקרב ונתתי לו אגרוף לפנים. היה שם דם וכל הבאלגן הזה. אחרי הנצחון שינג'ו לקח אותי הצידה, החמיא לי על הטכניקה, אבל אמר לי שהבעיה שלי שאני עובד מתוך פחד ונותן ליריב לנהל אותי. הוא אמר לי שאני אלמד במסגרת החוקים שלו איך לעבוד נכון, וכך אמנות הלחימה שלי תהפוך לאיכותית יותר – קודם כל לכבוש את היצרים שלי, להפוך ללוחם שינצח קודם כל את הפחד. הוא אמר שזה דורש המון עבודה בראש ואז סוף סוף הוא קיבל אותי כתלמיד אישי שלו. בשנה הראשונה הוא לימד אותי את מה שמעבר לבעיטות ואגרופים - הוא דיבר איתי הרבה על המיינד והעבודה 'על ראש'. היו הרבה שיחות של אחד על אחד, וממש הפכנו להיות כמו אבא ובן".
הדרך לטוקיו 2020 מתחילה באיטליה
באותם ימים שי חי התגורר בדירה שכורה שהייתה רחוקה כשעה מהמכון, ובינתיים הוא שרף את כל החסכונות שלו כדי להגשים חלום: "90% מהזמן שלי שם נע בין קשיים לרעב, הגוף שלי לא החלים כראוי מהקרבות ובשנה הראשונה בכלל לא התפרנסתי עקב הוויזה שהייתה לי. בשנה השנייה קיבלתי ויזת תרבות וזה איפשר לי לעבוד כמה שעות בשבוע. התחלתי לעבוד כשומר באיזה מועדון שבו בילו בעיקר לוחמי מארינס אמריקאיים - מועדון עם הרבה בעיות, כל יום היו שם מריבות וזה תמיד זה נגמר באלימות. העבודה שם הייתה לא פשוטה. נתקלתי בחיילי מרינס שיכורים או חברי כנופיות אכזריים. זו לא הייתה עבודה פשוטה בכלל בלשון המעטה".
כמה זמן שרדת שם?
"יום אחד היה בלאגן גדול עם היאקוזה ואז שינג'ו גילה שאני עובד בתור מאבטח. הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי שאם אני רוצה להמשיך איתו אני לא יכול לעשות שימוש בקראטה וביכולות שהוא מלמד אותי כדי לעבוד בזה ולהרוויח 100 דולר ללילה אז עזבתי את העבודה. מפכ"ל משטרת אוקינאווה שלמד גם הוא אצל המאסטר והיה גם מורה שלי הצליח לסדר לי את הבאלגן עם היאקוזה, ואז סינג'ו הציע לי להיות השולייה שלו – גרתי והתאמנתי אצלו במכון וממש היינו כל היום יחד. ליוויתי אותו לבתי הספר שהוא לימד בהם ועזרתי לו. תקופה לאחר מכן כבר התחלתי לאמן בשמו – החלפתי אותו לפעמים והייתי נוסע לפעמים לבתי ספר ללמד במקומו. וכך הפכתי למורה קבוע לקראטה במערכת החינוך של אוקינאווה".
"עם הזמן הפכתי למורה בתיכון מקומי, ואז עברתי לעוד תיכון וב-2010 זכיתי באליפות אוקינאווה בקראטה יחד עם הקבוצה שלי. בהמשך אני ושינג'ו טסנו ברחבי העולם ולימדנו את השיטה. עשינו סרט דוקומנטרי יחד על חייו, והוא אפילו הגיע ארצה ללמד יחד איתי והעברנו כאן לא מעט סמינרים. עד היום אנחנו ביחסים מעולים, ולמען האמת לפני ארבעה חודשים היינו יחד באיטליה והעברנו שם סמינר. נפגשנו שם עם שרת הספורט המקומית והבאנו הישג היסטורי לשיטה שלנו - הבאנו לכך שנבחרת איטליה תוכל לעשות שימוש בקאטות שלנו באולימפיאדה הקרובה. הענף שלי בעצם הפך עכשיו לאולימפי במסגרת תחרויות הקראטה וזה מרגש מאוד. אז יש מצב גדול שאחד התלמידים שלי באיטליה יתמודד באולימפיאדה או אולי תלמיד שלו".
מעניין, אז מה? תטוס לאולימפיאדה?
"אם באמת יהיה תלמיד שלי שם אני אטוס. ברור. זה מדהים".
מה עם חייך כיום? הם עדיין סובבים סביב הקראטה?
"בטח. אני עדיין מתאמן. בלי סוף. טסתי ליפן וחזרתי לפני שבועיים, ואני בקשר עם המורה שלי כל הזמן. אני מתאמן עם עוד מספר תלמידים מצומצם שיש לי, וכרגע עשיתי סוג של הסבה - אני מבין שלא כולם יכולים להתאמן פיזית בקראטה, אז אני רוצה לעבוד עם אנשים על השינוי בראש - לעבוד איתם על הצד המנטלי".
מה זה אומר?
"עכשיו אני כל כולי בדרך למטרה הבאה: אני רוצה להעביר את הכלים הפרקטים של הקראטה, את הכלים לפתיחת שער המחשבה, איך לשלוט במחשבה ולהיות חזק יותר מנטלית. עוד לפני החלק הפיזי, אני בכלל לא רוצה להתעסק בו. לקחתי את כל מה שלמדתי מגיל 6 ואני רוצה להעביר את זה הלאה. אני לא מנטור, אני לא אוהב את המילה הזאת, אני לא בא להרצות לאף אחד. אני בא, מדבר ומעביר את הידע והסודות שלמדתי על איך להפוך לאדם חזק יותר. אני אשמח שכמה שיותר אנשים יגיעו וילמדו. היום אני בעיקר רוצה לתת – אני מאמין גדול בלתת כמה שיותר כדי לקבל חזרה – אם אתה רוצה שלך ולמשפחה שלך יהיה טוב אז אתה צריך גם לטפח סביב. ככל שאתן יותר כך גם אקבל יותר, וכך אני והאנשים הקרובים שלי נצמח. אני רוצה לצלול עמוק למעמקי הקראטה – להתעמק בצד המנטלי והרוחני של הנושא".
אתה רואה גם את הבן שלך בתחום? זה מעניין אותו?
"הבן שלי מאוד רוצה להתעסק בזה וגם הבת הקטנה שלי (צוחק). הבן הבכור שלי בן 5.5 ותמיד הילדים שלי מבקשים ממני ללמד אותם ואני מסרב. עכשיו, ברור שאני רוצה ללמד אותם. אבל אני יודע מה זה ילדים - זה צריך לבוא בזמן הנכון. אני מאוד נזהר עם הילדים שלי – אני לא רוצה לכפות עליהם משהו שאני עשיתי. אבל לשמחתי זה בא מהם – הם ממש רוצים. הדבר השני שחשוב לי הוא שזה יבוא אצלם מתוך כוונה כנה ללמוד את התחום ולא מתוך גחמה או רצון רגעי. כשהם יגדלו מעט אני אשב איתם ואסביר להם מה זה דורש ולמה זה טוב. רק אחרי שארגיש שהבן שלי מבין את הנושא היטב אני אלמד אותו. הוא יצטרך להראות לי די הרבה כדי שאני אלמד אותו קראטה.
"הגישה שלי תמיד הייתה שאמנויות לחימה זה דבר די קשה לילד, והיום פתאום זה בסדר שילדים קטנים עולים עם מכנס קצר לזירוה ומכים אחד את השני. כאילו ככה הם בונים את הבטחון העצמי שלהם - בניצחון על אדם אחר. ובכן, בחיים האמיתיים אין דבר כזה מקום שני או מדליית ארד. יש מוות או חיים. באמנויות לחימה אין רצון לנצחון כמו באמנויות הזירה הפופלריות היום – אנחנו לא רוצים להפסיד, אבל גם לא מחפשים לנצח אף אחד או לבנות את הערך העצמי שלנו על רקורד של נצחונות. זה משהו אישי ופרטי מאוד".
ומעבר לסדנאות, יש עוד משהו שאתה עוסק בו היום?
"כן, אני גם מקעקע. זה קרה בעצת מאסטר שינג'ו. למדתי לקעקע ביפן אצל אחד הגדולים בתחום הזה במדינה. אני מצייר מגיל צעיר מאוד ותמיד חשבתי על זה. באחד הימים המאסטר שלי, אחרי שהוא אמר לי לא להתפרנס מהקראטה ולא להפוך אותו לעסק – אמר לי שאני צריך למצוא מקצוע נוסף כי זה הסוד של להיות אמן לחימה טוב – שינג'ו נניח הוא סוכן ביטוח בנוסף להיותו מאסטר גדול בתחומו. אז הוא סיפר לי על ה'בונבוריודו' (אמנות החרב והעט). בעצם, כדי להגיע לרמות הכי גבוהות בקראטה צריך להתעסק באמנות עדינה נוספת למען האיזון. אז בחרתי בציור, בקעקועים. בעצם הוא אמר לי לדאוג ל'חתימת היד שלי' – לדאוג לאיזון בין הקשה לרך. הוא המליץ לי ללמוד לקעקע, הפנה אותי לאותו אדם וברור שהלכתי – וזה נהדר. ביליתי חודש עם אמן קעקועים ענק ועכשיו אני מקעקע בבית, כרגע בעיקר את עצמי ואת טניה – הרגליים שלי נראות כמו בד קנבס עם קעקועים דפוקים, אבל אני מרגיש שהגעתי למקום טוב ונכון מקצועית. אני עוד לא מקעקע אחרים ומחכה ללמוד עוד ועוד.
"בכלל, הנושא הזה חשוב לי מאוד כי אני חושב שברגע שאתה מתחיל ללמוד משהו חדש המוח שלך נפתח גם לכל התחומים מסביב. זה מאוד חשוב לשמור על מוח של 'מתחיל' - בעיקר בקראטה. זה עוזר לשמור על צניעות וענווה. מבחינתי, כל פעם שאתה לומד משהו חדש אתה בעצם חוזר לנקודת התחלה ששומרת עלייך. שומרת על האגו. אני ממש ממליץ לכולם ללמוד משהו חדש, בכל גיל, זה מרגש, זה עושה טוב ומשאיר את האדם עם הרגליים על הקרקע – השילוב בין שני התחומים משאיר אותי חי ופתוח".
>> רוצים לבוא לסדנה של שי חי? כל הפרטים כאן