24 שנים עברו מאז UFC 1. מאז נכנסו לאוקטגון אלפי אתלטים שמסיבות לא לגמרי ברורות החליטו שהתמודדות מול אדם מאומן היטב, שמטרתו היא להסב להם כמה שיותר נזק גופני, היא רעיון טוב. כל פעם כזו ראויה להערכה מיוחדת, ועדיין כיף לדוש מדי פעם בסוגיית הקרבות הכי גדולים.
אני אוהב את רשימות "חמשת הגדולים", אבל אין הרבה טעם ברשימות מהסוג הזה כשהן מייצגות רק טעם אישי. הרי כי כשאתה שואל מישהו מהם חמשת הקרבות הגדולים ביותר אי פעם, הוא בעצם יפרט מהם חמשת הקרבות האהובים עליו.
כדי לבדוק את התיאוריה הזאת, פרסמתי סקר בקבוצת הפייסבוק UFC Israel, המקום לקבל בו את מנת ה-MMA שלכם בעברית על בסיס יומי. שאלתי שאלה אחת: מהו הקרב הגדול ביותר בכל הזמנים. ההיענות הייתה מצוינת, 43 קרבות נכנסו לתחרות, ומה שהפתיע אותי היה הקונצנזוס סביב הקרב הגדול מכולם - שניצח בהפרש עצום את שאר הקרבות. אגב, ראוי לציין שלמקום השישי הגיע הקרב של הולי הולם ורונדה ראוזי; בקבוצת פייסבוק עם קרוב ל-5,000 חברים, 97% מהם גברים, יפה לראות שקרב נשים כמעט נכנס לחמישייה הפותחת.
וכעת, בלי קשקושים נוספים, קבלו את חמשת הקרבות הגדולים ביותר ב-UFC אי פעם - בחירת האוהדים הישראלים.
במקום החמישי: ג'ננה
גילברט מלנדז נגד דייגו סאנצ'ז בקרב המשוגעים (טוב, משוגע): 40 הצבעות
כשלוחם ממוצע ב-UFC מגיע לשלב הזה בקריירה שברור שהשיא מאחוריו ואין לו יותר מה למכור מול הטופ של הקטגוריה שלו, הוא מתחיל לחפש קריירה אחרת - בשאיפה כזו שאין בה סיכוי לאלצהיימר בגיל 45. אבל לא דייגו סאנצ'ז. הוא ימשיך להילחם והקהל ימשיך למות עליו ולצפות בעניין רב לקרב הבא שלו.
הקרב נגד מלנדז ב-UFC 166, שנערך ביוסטון, לא היה אמור להתקיים. מלנדז היה מדורג אז 2 בקטגוריית הלייט-וויט, ומועמד חזק לתואר. סאנצ'ז לעומתו לא היה מדורג בכלל, ולא באמת הגיע לו קרב מול מועמד כל כך חזק. אבל ג׳ו סילבה, המאץ'-מייקר האגדי של ה-UFC, הצדיק שוב את שכר המיליונים שהוא מקבל בשביל להחליט מי נגד מי (ובמקרה הזה, המי נגד מי הוא לא מטאפורה: העבודה שלו היא אשכרה לבוא למשרד וללהק את הגברים הכי חזקים בעולם אחד נגד השני במכות).
הרעיון להעלות את סאנצ'ז מול לוחם עדיף בהרבה, אבל ללא יכולת סיומת גבוהה במיוחד, היה לא פחות מגאוני. כבר בתחילת הקרב עשה סאנצ'ז את מה שהוא עושה והסתער. שוב ושוב הוא ניסה לחבוט במלנדז ותפס אויר. ואז קיבל פיצוצים מדויקים, אבל במקום לסגת המשיך לבוא קדימה ולתפוס אוויר.
בשלב מסוים נחתך סאנצ'ז מעל לעין והתחיל לדמם. במהלך הסיבוב השני החתך נפתח, והדם פשוט נשטף ממנו החוצה בכמויות. עכשיו דמיינו לכם משוגע עם פרצוף מלא בדם, מסתער ומסתער, חוטף מכות רצח, ממשיך להסתער כאילו כלום במשך שניים וחצי סיבובים - עד שמכה אחת ממאות שפגעו רק באוויר תפסה פתאום את הסנטר של מלנדז לא מוכן, ובאפר-קאט קטלני השכיבה אותו על הקרקע.
הקהל נכנס לטירוף. סאנצ'ז הסתער על מלנדז ולקח לו גב כדי לנסות לחנוק ולסיים את הסיפור. רוצים לדעת מה נגמר? תראו את הווידאו. רק אוסיף שהלוחם ג'ו רוגן אמר שזה הקרב הכי טוב שהוא ראה מימיו.
במקום הרביעי: הכסף מדבר
קונור מקגרגור נגד נייט דיאז 2 בקרב הכי נמכר בהיסטוריה: 59 הצבעות
מי שהתלונן וזעק שקרב חוזר בין מקגרגור לדיאז הוא לא ראוי ולא צריך להתקיים קיבל את התשובה המוחצת ביותר שאפשר עם שיא קניות "שלם וצפה" של כל הזמנים - בערך 2 מיליון. אז כן, זה היה קרב בקטגוריה עד 77 קילו שנלחמו בו אלוף העולם ב-66 קילו ולוחם שדורג שמיני עד 70 קילו. סו פאקינג וואט? ספורט, רבותיי, הוא קודם כל בידור. הוא לא נעשה לשם שמיים אלא לשם כסף. ומי שהכי מעניין יקבל הכי הרבה. פשוט, לא?
תשובה מוחצת לא פחות סיפקו מקגרגור ודיאז עצמם בקרב אפי שייזכר לדורות. כמו בקרב הראשון ביניהם, מקגרגור פתח בדומיננטיות מוחלטת ופוצץ את דיאז במשך סיבוב וחצי; דיאז מצידו שוב לא נפל והשתלט על הקרב בסוף הסיבוב השני, כשמקרגור נראה גמור. אבל האירי הראה לב ענק והצליח למצוא גל נוסף של אנרגיה, והשניים פוצצו אחד את השני בקרב שנשאר צמוד ומרתק עד הסוף.
במקום השלישי: מפלגת הגמלאים
דן הנדרסון נגד מאוריסיו "שוגון" הואה בקרב האזרחים הוותיקים: 64 הצבעות
UFC 139, נובמבר 2011, קליפורניה. זה היה המועד והמקום לקרב בין שתי אגדות ששיאן היה מאחוריהן, אבל ממש במעט. הנדרסון היה בן 40, אבל הגיע ל-UFC לאחר שלושה ניצחונות רצופים ב"סטרייקפורס" (שנקנתה והתמזגה ב-UFC). הניצחון האחרון שלו היה על הקיסר פיודור אלמניינקו, שהיה כבר בשלב מתקדם יותר של הצלילה אל סוף הקריירה. שוגון הואה לעומת זאת היה רק בן 29, אבל תוחלת החיים הממוצעת של לוחם MMA היא תשע שנים; הגיל פחות משנה. מאוריסיו "שוגון" הואה, שבגיל 24 כבר היה אלוף הגראנד פרי של "פרייד" ביפן, הגיע אחרי ניצחון על פורסט גריפין והפסד קשה ואלים לאלוף ג׳ון ג׳ונס שלקח ממנו את החגורה. הוא היה ממש על קו פרשת המים של הקריירה, עומד בשיווי משקל על הפסגה הצרה, מאיים ליפול לצד השני.
בדיעבד אנחנו יודעים שהקרב הזה גמר לשניהם את הקריירה. כן, הם המשיכו להילחם גם אחריו, אבל זה כבר לא היה זה. הקרב הזה הוריד להם שנים מהחיים, ולא אתפלא אם אחד מהם או שניהם יתחילו לגמגם בקרוב.
יש מצב סביר שאם הקרב הזה היה מסתיים בהכרעה ולא בהחלטת שופטים, הוא היה לוקח את המקום הראשון בסקר שלנו. חמישה סיבובים של אקשן בלתי פוסק, מכות מטורפות שנכנסו, נוק-דאונים, תהפוכות. שני הלוחמים היו קרובים לסיים את הקרב מספר פעמים אבל סירבו לוותר כשהיו בצד החוטף.
בקרב מעולה יש לפעמים "וואט דה פאק מומנט", רגע שמקפיץ את כולם מהמושבים בצרחות. בקרב הזה היו אולי שישה-שבעה רגעים כאלה. אם יש לכם 20 דקות פנויות, עשו לעצמכם טובה וצפו בסימפוניה המופלאה לאלימות שנקראת הנדרסון-שוגון 1 (שלוש שנים אחר כך הם נפגשו שוב, והפעם הסנטר של שוגון היה גמור והוא חוסל בשלישי. אז תכלס, "הנדרסון-שוגון" יש רק אחד).
במקום השני: מפתח שוודי
ג׳ון ג׳ונס נגד אלכס גוסטפסון: 73 הצבעות
ב-21.9.2013 נערך בטורונטו קנדה קרב אליפות בין המלך הבלתי מעורער של קטגוריית הקל-כבד (עד 93 קילו), ג׳ון ג׳ונס, לטוען העיקרי לכתר - אלכסנדר גוסטפסון השוודי. השוודי היה הלוחם הראשון שהשתווה בגובה לג׳ונס הענק (196 ס״מ) והגיע לאחר 6 ניצחונות רצופים, אבל ג׳ונס החזיק בחגורת האליפות והיה במסע חיסולים מתמשך וגרם לבכירי הלוחמים בעולם להיראות כמו ילדים זבי חוטם.
גוסטפסון היה ידוע כסטרייקר טכני, אבל ללא רקע מקצועי בהיאבקות - לעומת ג׳ונס, המתאבק הכי טוב ב-UFC (כלומר מתאבק MMA, לא מתאבק נטו). היה ברור לכל הפרשנים והאוהדים שבשלב מסוים הוא ייקח את הקרב לקרקע ויפרק את השוודי עם הטופ גיים האימתני שלו. אבל מה, לגוסטפסון זה לא היה ברור בכלל. הוא היה ללוחם הראשון שהצליח להוריד את ג׳ונס לקרקע, אם כבר מדברים על ווט דה פאק מומנט.
בקרב אפי הצליח גוסטפסון להפתיע את ג׳ונס ובפעם בראשונה בקריירה גרם לו להיראות אנושי. ג׳ונס מצדו גילה לב של אלוף ולא נשבר תחת הלחץ של המצב הלא מוכר. בהיעדר גרסת וידאו שהיא גם מספקת וגם זמינה לצפייה, אחרוג ממנהגי ואגלה לכם שג'ונס הצליח לבסוף לנצח בהחלטה צמודה מאוד, שכמובן גרמה לוויכוחים אינסופיים. ועכשיו – תופים בבקשה.
במקום הראשון: הנוסע השמיני נגד הטורף
רורי מקדונלד נגד רובי לולר 2: 193 הצבעות
11 ביולי 2015, לאס וגאס, נוואדה. קרב אליפות במשקל בינוני-קל עד 77 קילו. סוף הסיבוב הרביעי, הפעמון מצלצל, אבל שני הלוחמים לא מסתובבים לחזור לפינה ולנצל את 60 השניות היקרות כדי לנוח ולתפוס קצת אויר לסיבוב החמישי והמכריע. רובי לולר יורק דם ואולי גם חתיכה משפה שסועה כמעט עד לאף. הוא מביט בלוחם שמולו ורואה פרצוף מלא בחתכים, עם אף מרוסק. דם בכל מקום. הוא צועד לעברו ומישיר מבט. מקדונלד, לא ממש ילד כאפות, מצטרף בשמחה למלחמת המבטים הספונטנית וצועד קדימה גם הוא. השופט האגדי ביג ג'ון מקארתי נעמד בין שניהם כדי למנוע מהם להמשיך, אבל נדמה שאין בכך צורך. בתור מומחה מטעם עצמו לסאבטקסט, לדעתי המבטים שלהם אמרו משהו בסגנון הזה:
רובי: "לא רע ילד, אתה קשוח. אבל נתת לי את כל מה שיש לך וזה לא מספיק. עכשיו אני עומד להרוג אותך".
רורי: "ברינג איט מאדר פאקר".
זה היה רגע מצמרר, טהור, ראשוני, חייתי ממש.
לאחר אותו סטר-דאון שהטריף את הקהל, הלוחמים חזרו לתדרוך אחרון וקצר במעט הזמן שנותר להם, ועלו חבולים ופצועים לסיבוב אחרון. תראו בווידאו איך זה נגמר, ובטח תבינו למה הקרב הזה נבחר על ידי האוהדים הישראלים לגדול ביותר בכל הזמנים - בהפרש עצום מהמקום השני.