אני אייצר כאן אמירה די כללית וננסה לבחון אותה בהמשך. כמעט כל אומנות לחימה שקיימת בעולם התקיימה לצורך לחימה בלבד, הרבה לפני שהפכה לאומנות. ברצוני לומר שהדרוש לפיתוח אומנות לחימה מחויב ביכולת לקחת אקטים של לחימה ולהכניס בהם: סדר, מתודות למידה ואימון, הפקת לקחים, הטמעה של תובנות ויצירת סט כלים שימושי לעתיד. כך היה אז וכך היום – אומות שהצליחו להשכיל, להפנים וליישם את הצורך הזה בלחימה, הפכו להיות מעצמות אזוריות.
כך היה גם עם סיאם (תאילנד של ימינו). השורשים של האגרוף התאילנדי המודרני הולכים אחורה עד למאה ה-12. שבטים תאים, בגבול הצפוני של הממלכה, על הגבול עם וייטנאם, בורמה ולאוס, התחילו להבין שאם הם לא יצליחו לייצר איזו שהיא עליוניות קרבית, "יאכלו אותם חיים" פשוטו כמשמעו. וכך באופן כמעט דרוויניסטי, האבות והלוחמים הוותיקים ששרדו את מלחמות השבטים חזרו לכפרים והתחילו לפתח תורת לחימה שתתאים לצרכיהם. תורת לחימה זו נשענה בתחילה על עבודה עם נשק קר (מקל /סכין/חרב קצרה). והמשיכה ביצירת פוזיציות לחימה, תנועות אפקטיביות וחסכוניות, מעבר בין יריבים, ועוד דברים קלילים כאלו שאבא יושב עם בן ומדבר עליהם בארוחת הערב.
וירא המלך כי טוב, ויאמר: בוא ניקח קצת מכל השיט הזה ונפיץ אותו בממלכה. כך נוצר מצב בו הראש התחיל להפנים את מה שהגוף כבר יודע.
נקפוץ כמה מאות קדימה. מלך מול מלך, ממלכה מול ממלכה. בקרב הגמר – ממלכת סיאם מול ממלכת בורמה. יריבות של מאות שנים עם עליונות ברורה של האחרונה. אבל משהו משתבש לבורמזים. בדרך לחגיגות הניצחון עומד לוחם תאילנדי אחד שמייצג את הממלכה המכובדת מול האחות הגדולה והסוררת בורמה. הלוחם התאילנדי מנצח את האלוף הבורמזי, הבורמזים מתרגזים ומיד מעלים טענה הגיונית: "הוא כישף אותם בעזרת ריקוד הקרב שלו". הם דורשים קרב גומלין מידי מול לא פחות מ-9 לוחמים נוספים. הלוחם התאילנדי לא ממצמץ, ועולה לזירה בנון שלאנט בשביל להשפיל אומה שלמה. הוא צולע הביתה ולוקח איתו כמה נערות בורמזיות שניתנו לו במתנה, וכך רבותיי נוצרות אגדות. זה בדיוק מה שצריך בכדי לייצר נרטיב שגורם למאות אלפי צעירים להתגייס לצבא , וזה כל מה שתאילנד הייתה צריכה.
תאילנד באמריקה
במאות ה-19 וה-20 האומנות עוברת כמה מודיפיקציות. כדי להשאיר חלק מהלוחמים בחיים נזרקות הצעות שונות, ומתקבלת ההמלצה להוריד את הזכוכיות השבורות מחבלי הכותנה שעטפו את ידי הלוחמים שעלו לקרבות. לאחר מכן אפילו שמו ללוחמים כפפות על הידיים. פינוק.
השלב הבא בשיעור ההיסטוריה שלנו מתרחש במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, במפגשים שונים בין האמנות התאילנדית (שמתייחסים אליה פעמים רבות כ"אומנות שמונת הצלעות") ובין אומנויות לחימה מערביות כדוגמת הקיק-בוקס האמריקאי והסוואט הצרפתי. במפגשים הללו מתרסקות הדיסציפלינות המערביות אל מול החומה התאילנדית.
נדבר על מפגש אחד מייצג ומפורסם שעשה שינוי פרדיגמטי בעולם אומנויות הלחימה. באותו מפגש מוצא עצמו האלוף התאילנדי בעל השם הקל להיגוי – צ'אנגפואק קיאטסונגריט – מול אגדת קיק-בוקס אמריקאית בשם ריק רופוס. רופוס הגיע ממשפחה אמריקאית שהתמחתה בלחימה. הוא היה אלוף ללא עוררין, כזה שהעריצו את הרמה הטכנית שלו ואת האגרסיביות שלו בלחימה. הוא פגש את האלוף התאילנדי, כשהוא ביתרון משקל ויתרון גובה עליו. בשביל "לאזן" אז גם החליטו שהקרב יערך לפי החוקים האמריקאים, כלומר, ללא הקלינצ' התאילנדי (קרב קרוב בו מותרות תפיסות, לפיתות, זריקות וברכיות). אם להיות ברורים, פשוט לקחו מהתאילנדי את הכלים החזקים ביותר בארסנל שלו. זה כאילו ביקשו ממנו בנימוס לקשור יד אחת מאחורי הגב ואם לא קשה לו אז גם לא לירוק ולא לפצח גרעינים.
בתחילת הקרב התאילנדי הקשוח בהחלט הופתע מהוורסטיליות של רופוס (שאף שבר את לסתו בסיבוב השני), אבל מה שקרה אחר כך כבר השאיר את העולם בתדהמה. האלוף התאילנדי פתח מבערים, דחף קדימה ובעזרת שימוש בבעיטה אחת לאורך הקרב כולו (לואו קיק – בעיטה נמוכה) השמיד, פשוטו כמשמעו, את ריק רופוס. השופט עצר את הקרב בסיבוב הרביעי אחרי שרופוס לא יכל עוד לקום מהקרקע. הקהל כולו עמד בהלם ולא האמין למראה עיניו.
אחיו ההמום של ריק, דיוק רופוס החליט לנסוע תאילנד כדי ללמוד את רזי האומנות האגרסיבית (השמועה הלא רשמית גורסת שזהו הבסיס לסרט "קיק בוקסר" של ואן דאם). הוא חזר כדי להפוך לאלוף עולם באגרוף תאילנדי ולמאמן של טובי הלוחמים בעולם האגרוף התאילנדי וב-UFC (המאמן של פטיס). גרסה אחרת טוענת כי אלוף עולם אחר בשם מייק ווינקלג'ואן שהושפל בדיוק באותה צורה (על ידי תאילנדי אחר), ארז מזוודות, נסע לתאילנד והלך ללמוד מהמקורות. הוא חזר לארצות הברית כדי לנצח אלופים תאילנדים ולפתוח מרכז קטן ללחימה אי שם בדרום ארה"ב – "ג'קסון- ווינקלג'ואן'ס MMA אקדמי" שהפכה מאוחר יותר למרכז גדול בשם "ג'קסון MMA". שם הפך ידידינו מייק להיות מאמן הסטרייקינג הראשי של כמה חבר'ה אנונימיים: ראשד אוונס, ג'ון ג'ונס, ג'ינה קראנו, פרנק מיר וקרלוס קונדיט. אולי יצא לכם להיתקל בהם על מסך הטלוויזיה שלכם פעם.
מה הופך את האגרוף התאילנדי לכל כך אפקטיבי?
1. המחויבות הבלתי נתפסת של לוחמי האגרוף התאילנדי לכל תנועה מייצרת עוצמה ואגרסיביות בלתי נתפסת. צורת האימון היא נגזרת לחוקי הקרב שנותנים ניקוד גבוה יותר לבעיטות (לגעת עם רגל ביריב זה סוג של השפלה...) לניצחון מנטאלי על היריב, ושימת דגש חזק על שאיפה לנוק-אאוטים. כל אלו תרמו להנדוס של שיטה בה לוחם יודע לייצר כמות אנרגיה מטורפת בכל התקפה שהוא מוציא. להיפגש לקרב עם מתאגרף תאילנדי טוב בפעם הראשונה שלך מרגיש קצת כמו פגישה עם משאית בטון.
2. הקלינצ' – לחימה מטווח חיבוק נקראת. המרחב בו לא ניתן לבעוט או להתאגרף. יש מקום רק ללפיתות, זריקות ברכים ומרפקים. המרחב הזה הוא גן עדן בשביל מתאגרף תאילנדי. ההתמחות בטווח הזה הופכת אותם לאמני השליטה בשיווי המשקל של היריב. קשה לחשוב על ספורט לחימה חוץ מג'ודו או האבקות בהם יש ללוחם יכולות שליטה כל כך גבוהות במרכז הכובד של היריב. זו למעשה אומנות שמתמחה בסטרייקינג אבל שולטת באופן מעולה גם בטייקדאון והטלות מתוך הטווח הקרוב. בתוך כל הבלאגן הזה מתאגרפים תאילנדים מתמחים בלחימה עם מרפקים, זה הופך מתאגרפים תאילנדים למאוד מאוד מסוכנים. ומאוד מתאימים לזירת הMMA.
3. יכולות מנטאליות – כשילדים עולים בפעם הראשונה לזירה כשהם בני 6, כשכל קרב דוחף אותך עד לגבולות היכולת האנושית וכשמצופה ממך לנצח כל קרב בנוקאאוט – באופן טבעי הדבר מייצר סביבת חשיבה וביצוע מסוימת. כשאתה לומד לשחות עם כרישים מגיל אפס, אם שמים אותך ליד דגים "רגילים" אתה פשוט אוכל אותם. מתאגרפים תאילנדים לא יודעים איך להפסיד. הם לא מפסידים בכבוד. כדי לנצח מתאגרף תאילנדי אתה צריך לאלף אותו, וגם זה לא תמיד מספיק.
אגרוף תאילנדי ב-MMA: המומחים
את עיקר ההשפעה של המואי-תאי על ה-MMA סיפקו דווקא חבר'ה ברזילאים, אותם אלו שיצאו ממועדון שנקרא שוט בוקס אקדמי והתמחו בלחימת עמידה שנבעה ישירות מהמואי-תאי. אנדרסון סילבה, שוגון וואנדרלאי סילבה השאירו את חותמם על ענף ה-MMA. כל אחד מהם והסגנון הייחודי שלו.
אנדרסון סילבה, מעבר להיותו אמן טווח מדהים, נודע בהתחלה כשליט הקלינצ'. השימוש האכזרי שלו בברכיים, תוך שליטה על צוואר היריבים שלו, הכניסו פחד ללב הלוחמים שעלו מולו. כך נוצר מצב שלוחמים פחדן לצמצם טווח למול האלוף ונשארו בטווח התקפות הידיים הקטלניות שלו.
וואנרדליי סילבה הוא דוגמא ללוחם אגרסיבי, שנותן הכול ונמצא שם 120%. הוא מחפש את הנוקאאוט בכל רגע נתון. אולי לא בסגנון הכי אלגנטי, אבל בהחלט כזה שמעורר יראת כבוד.
שוגון הוא דוגמא ללב ענק ולנחישות בלחימה. לא הלוחם הכי פיזי ולא בעל יכולות טכניות מטורפות אבל עם לב ענק שהולך קדימה ונלחם על כל סנטימטר. כזה שלא מוותר אף פעם. זו גם הסיבה שהקרב שלו עם דן הנדרסון נבחר לאחד מהקרבות הטובים ביותר שאי פעם היו.
בלוחמים העכשוויים ניתן לראות את ההתקדמות בתפיסת הלחימה של השיטה. אף אחד כבר לא פראייר. כולם יודעים לשחק את המשחק וכולם קשוחים. מה שמייצר תפיסת לחימה זורמת יותר עם אלמנטים של הפתעה. כזו שמערבת טכניקות יותר אקזוטיות כגון מרפקים בסיבוב או בעיטות מסובבות. נציג טוב של הסגנון החדש הוא אדסון בארבוזה שעושה שימוש מרהיב בטכניקה שלקוחה ממחוזות המואי-תאי. אפס כוח ברוטאלי לטובת בעיטות מסובבות, עבודת ידיים לגוף ותזמונים מדויקים.
גם דונאלד סרוני, הקאובוי,מייצג יופי טופי את טייפ: "לוחם הMMA המושפע מאיכויות התאילנדיות". רואים את ההשפעה , בקצב העבודה המטורף שלו ובבעיטות ההרסניות.
גם Joanna Jędrzejczyk בזירת הנשים עושה שימוש במואי תאי שעבר הסבה מודרנית והתאמה לזירת ה-MMA. היא לוחמת מאוד טכנית וכיף להסתכל על קרבות שלה. מומלץ.
לאחרונה ניתן לראות מגמה מעניינת בעולם האגרוף התאילנדי . ישנה נהירה של אלופי עולם במואי-תאי, ולא סתם אלופים אלא אגדות, לתוך זירת ה-MMA. אפשר לראות את אנדי סאוור, טיירון ספונג', דווינג לודוויג ועכשיו גם את בואקאו פורפרומק התאילנדי האגדי עושים הסבה לעולם ה-MMA. זה פחות או יותר כמו לראות את מסי עושה הסבה לכדורסל או את שאקיל עובר לנהיגה באופנועי מרוץ...
הסיבה היא כמובן הכסף והחשיפה. הכסף הגדול נמצא בזירות ה-MMA. מה שמביא את הכישרונות הגדולים לנסות את מזלם בתוך האוקטגון. אישית, ויש כאלו שיתווכחו איתי, אני חושב שהחברה מענף האגרוף התאילנדי הם חבר'ה קשוחים, שאולי חושבים שהם הכי קשוחים, והם רוצים להוכיח משהו גם לעולם וגם לעצמם. הם לא מפחדים להילחם, ולא מפחדים מאתגרים חדשים, וזו דוגמא לאיך צריך להתנהל לוחם, לאמץ אתגרים ולא לברוח מהם. לנו נשאר רק לראות את התחום מתפתח ומתחדש בתפיסות ומתודות שונות ומעניינות, וכמובן, ליהנות מקרבות מטורפים על הדרך.