אנו, בקהילת הגברים, לא נוהגים להרבות ברגשות. כך, לרוב, גם בחתונות שלנו. בעוד נשים מתכננות את היום הזה כאילו שאין ימים חשובים אחרים בחיים, ברוב המקרים אנחנו - גם אם אנחנו מתרגשים - לא נמהר להודות בזה. כאלה אנחנו. כלומר, כמעט כולנו. ישנם גברים אמיתיים יותר שמוכנים לשבור את הסטיגמה, לספר על ההתרגשותם הגדולה וגם על הפאדיחות הקטנות שעשו בעקבות סערת הרגשות.
"הקול שלי רעד מהתרגשות"
רן וקרן ניסן (בני 31 ו-28 בהתאמה), רוקח ורופאה, נשואים כשנה. רן לא מתבייש לספר על התרגשותו. "נתחיל מזה שבלילה אתה לא בדיוק ישן כמו שצריך", רן מספר. "קמתי באופן טבעי ב-6 וחצי 7, ובסביבות הצהריים נסעתי לאסוף את קרן מהסלון כלות ששם היא התארגנה. הגעתי לסלון כלות. היא הייתה מאחורה והתארגנה אז לא ראיתי אותה. כל הציפייה לחכות שהיא תבוא ולראות אותה בשמלה הייתה מאוד מרגשת".
"בסוף היא יצאה וזה היה קטע ככה מאוד מרגש", הוא מוסיף. "השתדלתי לשמור על פאסון. אימא שלה בכתה. היא יצאה ומשם המשכנו לכל הנושא של הצילומים המקדימים. הצטלמנו לא רחוק מהאולם, מקומות יפים ושקטים. באזור אחר הצהריים הגענו לאולם להירגע לאכול משהו קטן. שם הערב התחיל. אנשים התחילו לזרום".
כל ההתרגשות מתרכזת לרגע אחד, שאוטוטו מגיע. "בחופה עצמה מראש ידעתי שאני רוצה להגיד לקרן כמה דברים", רן אומר. "חשבתי עליהם עוד בימים שלפני החתונה. כתבתי לעצמי דברים שהייתי רוצה להגיד. סיכמתי עם הרב שהוא ייתן לי לדבר. אמרתי לה כמה אני שמח שהגענו לרגע הזה וכמה אני מתרגש וכמה שאני חושב שהיא מושלמת עבורי ושאשתדל לעשות אותה הכי מאושרת שאני יכול. מאוד התרגשתי בקטע הזה. הקול שלי קצת רעד כזה והבנתי ממנה שזה מאוד ריגש אותה גם מהצד השני".
כאן יש מחלוקת בין בני הזוג בנוגע למידת ההתרגשות של רן. בעוד שקרן טוענת בתוקף לדמעה שזלגה, רן מעיד: "לא יודע אם הזלתי דמעה. היו לי דמעות בעיניים. אני מודה. כשאתה מאוד מתרגש אז יש לך לחלוחית בעין".
"גמגמתי באם אשכחך ירושלים"
אורי רדזינר (26) התחתן עם בחירת ליבו ניצן (25), שניהם סטודנטים בחיפה, לפני קצת פחות משנתיים. אצלו, בדומה למנהג הדתי, ההתרגשות מתחילה שבוע אחורה. "בעיקרון לא ראיתי אותה לפני החתונה בשבוע שלפני", הוא מספר. "רק שלחתי לה איזה קופסה כזאת והייתה שם מתנה לכל יום, דברים יפים. היו שם נרות לפמוטים שתדליק בשבת, היה שם ספר 'מישהו לרוץ איתו' ועוד כל מיני דברים. אפיתי לה עוגה יום אחד. שמתי לה ליד הדלת והלכתי ביום שישי. זה היה עד לחתונה".
עם כזאת השקעה בשבוע שלפני, אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה היה ביום עצמו. "ביום של החתונה נסעתי עם חברים לירושלים לכותל, ואחר כך הגעתי למקום שהתחתנו", הוא אומר. "הכלה נמצאת שם בגן וכולם מסתכלים איזה יופי הכלה ואני לא ראיתי אותה. בגלל שאני לא רואה אותם עד החופה, אנשים באים להגיד לי שלום והולכים לראות את ניצן. שאלתי כל הזמן את האנשים איך היא נראית. לא ראיתי גם את השמלה שלה, לא ידעתי מה היא בחרה ללבוש".
ואז, אז הגיע הקטע האמיתי. "בדרך לחופה אני עובר אצל ניצן. אז ראיתי אותה. זה הקטע הכי מרגש. כשאתה בא ויש לך חצי דקה שאתה מתקרב אליה ואמור לכסות את הפנים שלה עם ההינומה. רואה ואז הולך. כולם בוכים כי בדרך כלל מנגנים שיר מרגש ברקע. לא שמעתי את זה מההתרגשות", הוא מספר. "לא שמתי לב לגמרי. ואז הלכתי לחופה. כולם עוזבים אותך. אתה נשאר לבד בחופה והולכים להביא את הכלה. יש את הקטע שהיא מגיעה, נעמדת לידך והכול מתחיל".
אז את הקטע של הכוס אורי חברנו עבר בהצלחה. מה שכן, מכירים את "אם אשכחך ירושלים"? שם הייתה בעיה קלה. "גמגמתי", אורי מודה. "שכחתי והתחלתי מהתחלה".
"פרצתי בבכי כשראיתי אותה עם השמלה"
הזוג הבא שתכירו הוא אופיר וגלית, שניהם בני 30. אופיר ביקש להישאר בעילום שם כך שנכבד את בקשתו. מיד תבינו למה. "לא הבנתי מאיפה זה נחת עליי", הוא אומר בתגובה לחבריו שמספרים על כך שמירר בבכי. מה שמטריד במיוחד, חברים, זה שהוא לא הבין מה גרם לו להתפרץ בבכי. "במסיבת הרווקים צחקו עלי עם הבדיחות הרגילות, על סוף החיים וכד'", הוא אומר. "אף אחד, כולל אני, לא ציפה לזה".
ובכל זאת, כשמתבקש לנתח מה בגלית גרם לו להתפרקות הוא מסביר: "עברתי כבר לא מעט בחורות, ופתאום ראיתי אותה שם עם השמלה הלבנה וקלטתי מה קורה כאן. הבנתי שזאת האישה שלי, שמצאתי". אופיר, גבר לעניין, מתחיל להיות רגשני שוב. "בדרך כלל אני לא כזה רגשן", הוא אומר. בסדר אופיר, אתה לא צריך להתנצל, אנו סולחים לך.