יש רגעים בחיים שאחריהם אתה מבין, פתאום, שאתה כבר לא ילד. משהו מהותי קורה ופתאום אתה מוצא את עצמך במצב שלא יכולת לדמיין קודם. אני לא מדבר פה על אירועים מכוננים או דברים של פעם בחיים – לא לשבור את הכוס בחתונה או להחזיק את הילד שלך בידיים או כל דבר כזה. אני מדבר על דברים קטנים שהופכים את נקודת המבט שלך לגמרי.
לא מזמן חזרתי עם אבא שלי מחדר מיון. זה לא שקרה משהו מטורף – הוא רק פצע לעצמו את העין. בדיעבד זה משהו שאפשר להחלים ממנו ולא באמת קרה משהו שהולך לגרום לשום שינוי קיצוני בחיים של אף אחד מאיתנו. אבל זה קרה, והדרך שבה זה קרה גרמה לי להסתכל על עצמי ועל המצב ולהבין שאני כבר לא ילד.
זה לא שהוא לא היה בחדר מיון קודם – זה פשוט שאני לא זה שלקח אותו בפעמים הקודמות. אבל הפעם אני זה שהסיע אותו הלוך חזור. אני זה שהיה צריך לדבר עם הרופאים ולמלא טפסים. פתאום גיליתי שאני צריך לדעת איך מגיעים לחדר מיון מהר ואיפה הוא נמצא וכמה כסף עולה חניה ולמי אני צריך לפנות.
ופתאום, אני מגלה מה ההרגשה של לחזור על הצעדים שלי שוב ושוב בחדר המתנה, עם לחץ דם בשמיים ונשימה כבדה. פתאום אני מגלה שהלב שלי קופץ כשהוא אומר שכואב לו. פתאום אני מנסה להקשיב לכל מילה שהרופאה אומרת כי אני מפחד לפספס משהו. פתאום אני מבין מה זה להישאר בבית חולים עד אמצע הלילה ולהרגיש די חסר אונים. פתאום אני צריך לטפל בכל הדברים שעד כה היו תחת אחריותו של מישהו אחר – בדרך כלל תחת אחריותו של אבא שלי, שהוא זה שאני צריך לדאוג לו עכשיו.
אני בטוח שבדיוק כמוני, גם אתה יודע מה זה להרגיש שאבא שלך הוא באמת כל יכול. זה התפקיד של כל אבא, להדמות לכל יכול ושהילד שלו יאמין בזה לחלוטין. זה לא סתם כשהיית בגן או בכיתה א' כל הזמן אמרת "אבא שלי יכול להרביץ לאבא שלך", כי תכלס, זה היה נכון. לא משנה מה קורה במציאות – במציאות שלך, כשאתה ילד קטן, אבא שלך כל יכול ואף אחד לא יכול לערער על התפיסה הזו.
אבל לפעמים קורה משהו כזה ופתאום אתה מגלה שזה לא המצב. קשה לתאר את הכאב שנובע מלראות את אבא שלך בכאבים. את אותו האדם שלא פספס יום עבודה אחד בחיים שלו ותמיד סירב לקחת ימי מחלה, בדיוק אותו אחד, פתאום יושב על מיטת בית חולים בזמן ששמים לו תחבושת כזו או אחרת ואומרים לו שהוא חייב לנוח שבוע, תוך כדי שלראשונה מאז שאתה זוכר את עצמך, אתה רואה אותו מפגין כאב באופן ברור. ועדיין, למרות זאת, הוא כל הזמן אומר לך שהכל בסדר, ואין בעיה, וזה כבר הרבה פחות כואב עכשיו, אבל אתה פשוט לא מצליח להאמין.
פתאום כל התמונה משתנה, וכמה שאתה עדיין רוצה להאמין בכל הכוח שכן, הוא עדיין יכול הכל – הכל משתנה. והרגעים האלה, למרות שהם גורמים לך להסתכל למציאות בפנים בדיוק כשאתה לא רוצה, הם גם הרגעים הכי חשובים שאתה עובר בחיים. כי פתאום אתה מבין כמה האדם הזה שתמיד היה שם חשוב לך. ואתה מבין שלא משנה כמה אתם רבים על ארוחת שישי או על מי אמר למי לעשות מה ומתי או כמה הוא מציק לך שתעשה משהו עם החיים שלך, אבא שלך הוא עדיין אחד האנשים החשובים ביותר בחייך.
והרגעים האלה הם יקרים מפז, כי אתה מבין שבאבא שלך אין שום דבר מובן מאליו. ואם אתה גבר אמיתי, אלה רגעים שמהם אתה יוצא ומבין שאולי ארבע המילים החשובות ביותר שיצא לך להגיד הן משהו שהיית צריך לחשוב עליו מזמן: "אבא, אני אוהב אותך".