היי דן,
לא ברור לי כל כך איך דווקא אתה הפכת להיות גור המשחק של בנות הבית, איך דווקא בחור כמוך לא מצליח להשלים משפט מול אף בחורה, לא עומד על שלך ועל דברים שחשובים לך. אני מכיר אותך עוד לפני שנכנסת לבית הנצפה במדינה (גילוי נאות), ובחוץ אתה האדם החופשי ביותר עלי אדמות. אבל דווקא בבית "האח הגדול" איכשהו התחלת לרצות את כולם חוץ מאת עצמך.
זה לא אומר חלילה לפגוע באורנה או להיפרד ממנה, אני דווקא מחבב אתכם - אחד הזוגות המוזרים בתולדות התכנית. הבעיה היא שפעם אחר פעם החלטת לרדוף אחרי אורנה המצוברחת. בכל פעם שהיא קיבלה את קריזת הקנאות האובססיבית שלה, עזבת הכל והלכת לבדוק שהיא בסדר. אגב, הקנאות שלה כלל לא פרסונלית כלפיך, לדעתי היא קנאית כלפי עצמה.
האמת, בכל סצנה כזו ידעת להגיד את מה שאתה חושב בצורה יפה ורהוטה. לצערי אתה לא מבין שאם באמת היית רוצה שהמסר יעבור, לא היית צריך לרדוף אחריה אלא פשוט ליישם את מה שאתה חושב הלכה למעשה.
אני מכיר את התופעה המוזרה הזו, חוויתי אותה בעצמי בתוך מערכות יחסים. אני מודה שמעולם לא יצאתי עם בחורות תובעניות כמו אורנה ושני, אבל גם אני הגעתי למצב בו רק ניסיתי לרצות את בת הזוג שלי והעיקר שיהיה לה טוב. לאט לאט המשימה הזו הופכת להיות כל מה שאנחנו חושבים עליו ופשוט שוכחים את עצמנו.
מחוץ לבית האח היית מרגיש יותר ויותר חנוק בזוגיות הזו, היית מחפש דרכי מילוט מ"בית הכלא" המטפורי שאתה בעצמך בנית סביבך. עם הזמן, כל דבר שהיה קשור לבת הזוג שלך היה הופך להיות שחור ורע והיית מחפש רק את החבר'ה שלך שהיו מספקים אוויר צח. הקטע הוא שבבית "האח הגדול" אי אפשר ללכת לשום מקום, מה גם שיש רצון אסטרטגי בשמירה על הזוגיות, ואתה, דן, נכנסת לצינוק האפל ביותר באלקטרז.
הביטוי "לרצות עונש מאסר" מתקשר למצבך (ולמצבי בעבר, היום אני רווק) בצורה אבסולוטית (מילה שאתה אוהב להשתמש בה). ברגע שאתה שוכח מעצמך ועסוק בלרצות את בת הזוג שלך אתה בעצם הופך את הזוגיות לבית מאסר קטן. הלחץ הנפשי עולה, כמות הסקס אפיל שלך פוחתת ובת הזוג עלולה לאבד בך עניין. אתה תנסה לא לאבד אותה, לעיתים בגלל אהבה והרבה בגלל ההרגל, ותעשה כל מה שהיא רוצה. הופ, לא שמת לב ואתה עמוק יותר בתא המאסר.
כשאנחנו מסתכלים על חברים שלנו, שנמצאים במערכות יחסים, אנחנו רואים את הסרטים שהם עוברים ונשבעים: "לנו זה לא יקרה!". אנחנו, לעומתם, מחפשים בחורה קלילה וזורמת שלא תעשה לנו אקשן, דרמה או אימה. מקסימום קומדיה רומנטית (חצי ארוטית אם אפשר). אבל ממש כמו בכלא המטאפורי, גם את הסרטים אנחנו מביימים בלי שאנחנו שמים לב.
יש המון גברים שברגע שהם בזוגיות, שוכחים את עצמם ואת מה שעושה להם טוב, ממש כמו דן. מאיפה הכל מתחיל? מההתחלה - התקופה הזו שהכל מושלם. הציפורים מצייצות, השמיים כחולים ולא אכפת לך מכלום חוץ מלהיות עוד קצת עם אותה בחורה חדשה. הכל מסקרן, הכל מצחיק ואפילו משחק ליגת אלופות או ישיבת סוני עם החבר'ה לא מעניינת כל כך באותם שבועות.
אחרי זמן מה שלב ההתאהבות דועך, פתאום כן מרגש אותנו משחק בשלב הבתים של ליגת האלופות בנפיקה נגד סטיאווה בוקרשט. פתאום כל הטרפת הזו קצת נרגעת והמון שאלות צצות: זהו? אולי זה לא זה? למה רציתי אותה כל כך קודם ועכשיו פחות? השאלות האלה לגיטימיות וגם הפתרון שלהן פשוט - כל מה שצריך לעשות זה להיות כנים עם עצמנו ועם בת הזוג שלנו, לדעת מה אנחנו רוצים ולעשות אותו. זה יישמע מוזר, אבל בשלב הזה אנחנו צריכים לחשוב בעיקר על עצמנו (גם גברים וגם נשים). זה בסדר להתעקש על דברים שעושים לנו טוב ואפילו חובה. רק ככה נתרחק מיצירת בית הכלא לריצוי בנות הזוג שלנו.
דן, אני מבין שלא טוב לך. אחרי הכל אתה בבית הכי לחוץ במדינה. אבל זו עדיין לא סיבה לסיים כל ויכוח מול אורנה או שני ב"את צודקת, אני מצטער". אתה הרבה יותר מזה, מותר לך לדבר עם נשים אחרות, מותר לך ללכת בעקבות הלב שלך. אם אחת הדיירות בודדה, מותר לך לנסות לעודד אותה ולהיות חבר שלה. זה בדיוק מי שאתה, זה דן שנכנס לבית "לעשות שלום", שבנות הבית התאהבו בו. לצערי כל מה שנשאר ממך עכשיו זה חצי אדם חצי כלבלב.