"נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים" / דוד, אחרי שיהונתן נופל במלחמה.
"בוא תן חיבוק, גבר. יא-אללה כמה שאני אוהב אותך" / אני, אחרי שיחה מרגשת עם חבר טוב.
אבל איך הם יודעים שאתה באמת אוהב אותם? אתה אומר להם את זה? לא סביר. אתה מפגין חיבה פיזית? כאמור, לא ממש. למעשה, הדרך היחידה שבה אתם מוכיחים זה לזה שאכפת לכם אחד מהשני זה כשאתם מלווים זה מזה כסף כשנגמרים הז'יטונים בפוקר או מזמינים חשפנית למסיבת רווקים. אולי פעם בכמה זמן אתם מתקשרים ושואלים מתי נפגשים כי לא עשיתם את זה כבר הרבה זמן, אבל גם השיחות האלה נגמרות אחרי דקה או שתיים – מה לעשות, גברים פשוט לא יודעים לרכל.
לקחים שלמדנו מאברהם לינקולן
תראה את המאה ה-19, למשל. זאת היתה תקופה רומנטית, גברים בילו בעיקר עם גברים ונשים בילו בעיקר עם נשים, כך שגברים לא פחדו להביע את חיבתם לגברים אחרים. הם קראו זה לזה בשמות חיבה שהיום היו גורמים לך להצטמרר והם לא היססו להפגין חיבה פיזית: לחבק זה את זה, להחזיק ידיים ואפילו לישון זה עם זה באותה מיטה ולאו דווקא למטרות סקס. אחד הגברים שעשו את המאה ה-19, אברהם לינקולן, נהג לישון עם החבר שלו ג'ושוע ספיד במשך כמה שנים. הדעות חלוקות עד היום אם היתה שם מערכת יחסים הומואית או שהם סתם היו חברים טובים.
חוץ מזה, גם אם הרבה גברים היו הומואים בתקופה ההיא, לא היתה עם זה שום בעיה – התפיסה לגבי הומוסקסואליות היתה שונה מאוד אז לעומת מה שאנחנו מכירים היום. אנשים לא דיברו על זה; זה פשוט היה שם. רק במאה העשרים ההומואים התחילו לצאת מהארון ואז גם החיבוקים האינטימיים פסקו – ואנחנו נשארנו עם אותה טפיחה גברית על השכם.
במקום לחבק אותך, אני מעדיף לנצח אותך בפוקר
ההומופוביה לא היתה הסיבה היחידה שגברים הפסיקו להפגין את אהבתם זה לזה. העולם השתנה; המהפכה התעשייתית הביאה איתה שוק תחרותי וקפיטליסטי, ובמקום לפתח חברות קרובה עם גבר אחר, אתה העדפת להסתכל עליו בעיניים מקנאות. המחשבה השלטת היתה אחת: אתה רצית להיות הגבר הכי טוב בסביבה.
זה לא שגברים הפסיקו לבלות זה עם זה. אבל במקום החברויות האינטימיות של אז, הכול הפך להיות הרבה יותר קשוח: היום זה נדיר שתיפגש עם חבר שלך לכוס קפה אצלך בבית ותדברו קצת, רק אתה והוא. אתה תעדיף ללכת לשחק איתו סקווש, או להזמין עוד כמה חברים כדי שתרגישו יותר בנוח לדבר. אם אתם בכל זאת נפגשים סוליקו אתם מיד תחליפו את השתיקה המעיקה במשחק פלייסטיישן סוער או שתטביעו את האינטימיות בבירות וג'וינטים.
יש מקום אחד שבו גברים לא מפחדים לגעת: בצבא. סדיר או מילואים, להיות חייל משחרר לגמרי את קשיחות המאצ'ו שהשתלטה על חיינו, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות שהיו גורמות לנו לעשות 'לא' גדול עם הראש אם היינו באזרחות – להיצמד לגבר אחר מתחת לאותו שק"ש, למשל. בצבא זה הופך להגיוני. אחוות לוחמים, רעות, אחים לנשק, פצועים לא נשארים מאחור, אחד למען כולם ועוד כל-כך הרבה ביטויים שהופכים את הגברים הכי הומופובים למתחבקים הכי גדולים בשורות צבא ההגנה לישראל.
חברות בין גברים – עדיין לא זן נכחד
אז מה נשאר לנו? אחרי שביטלנו את החיבוקים, החזקת הידיים, והשינה הצמודה באותה מיטה, נשארנו עם גברים שהחברות מאוד חשובה להם, אבל הם לא תמיד יודעים מה לעשות איתה. האם אנחנו צריכים להסתכל על הנשים בקנאה? הן, שמסוגלות לדבר שעות בטלפון, לחבק אחת את השנייה במסדרון במשרד בלי חשש שמישהו ירים גבה, ולבלות יחד בוקר שלם כשהדבר היחיד שהן עושות זה לדבר עלינו?
התשובה היא שממש לא. למעשה, בהרבה מובנים הן אלו שצריכות לקנא בנו. יש כמה תכונות שקיימות בחברות אמיתית בין גברים שלא תמצא אצל הרבה נשים. נאמנות, למשל. כשאנחנו חברים, אנחנו חברים עד הסוף. אתה יכול לפגוש מישהו שלא ראית כבר שנים – אפילו אם זה מישהו שהסתכסכת איתו בעבר הרחוק – ולשמוח כאילו זה עתה פגשת אח אובד. אצל נשים זה לא כזה פשוט. הם קנאיות זו לזו, זוכרות הכול ומאוד לא כדאי לשים אותן באותו החדר ולנעול את הדלת.
האמת היא שחברות אמיתית בין גברים עדיין לא נכחדה מהעולם. אבל לפני שאנחנו מגיעים למצב שבו הטפיחה על השכם תהפוך ללחיצת יד רשמית ובסוף גם זה ייעלם וגברים יפחדו לגעת זה בזה, בוא ננסה לשמר את מה שיש. בפעם הבאה שאתה רואה את חבר שלך והוא מושיט לך את היד ללחיצה, תעיף לו את היד הצידה ותן לו חיבוק. הוא אולי ייבהל בהתחלה, אבל בסוף הוא יבין שזה לא בגלל שאתה גיי; אתה פשוט אוהב אותו. מקסימום, אחרי שתסיימו להתחבק, לכו לשתות בירה ותטפחו זה לזה על השכם כל הלילה תוך כדי נהימות גבריות במיוחד.
>> גם אם אתה הומו, לא קרה שום דבר: להפך, ערוץ הגברים אוהב אותך