אנחנו מסוגלים לחיות בשלום עם רוב השטויות של בנות הזוג שלנו, גם אם את רובן אנחנו בכלל לא מבינים. את עושה שעווה? בעיה שלך. את מכורה לשופינג? אוקיי, מה אני כבר יכול לעשות בנדון חוץ מלשלוף את האשראי. את הולכת על נעלי עקב? כל הכבוד.
אבל יש כמה דברים שאנחנו יודעים שנשים עושות, רק שהם כל כך מביכים, מוזרים או פשוט לא הולמים את העדינות והחן שלהן, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם. מסוג השאלות שאתה עונה עליהן ב"אני לא רוצה לחשוב על זה". הנה כמה דברים שנשים עושות ואנחנו לא רוצים לחשוב עליהם.
מבקרות אצל הגניקולוג
הסיטואציה מאוד ברורה: יש שם חדר עם מיטת טיפולים. על מיטת הטיפולים שוכבת אישה בחלוק. רגליה פשוקות. מולה ניצב גבר (לפעמים זה אישה, ואז אפשר עוד להחליק את זה). יש לו ביד מכשיר כלשהו עם שם מצמרר כמו "מפסק". ואז הוא מתחיל לחטט.
אנחנו לא רוצים לדעת שגבר זר מציץ לכן מתחת לתחתונים. אנחנו לא רוצים לדעת שהוא דוחף לשם חפצים מתכתיים ותמיסות נוזליות. אנחנו לא רוצים לדעת שהוא מבין מה קורה שם הרבה יותר טוב מאתנו. ואנחנו מאוד מקווים שאתן לא נהנות מזה.
מרכלות עלינו עם החברות
אנחנו מבינים את זה שאתן בחורות, ואתן חייבות כל הזמן לדבר אחת עם השניה, ולשתף ולהוציא ולפרוק ולקשקש, ולא להשאיר שום פרט בחוץ, ולסקור את כל היום שעבר עליכן בשיחת טלפון של שלוש שעות או בשיחת בית קפה של חמישים שקלים. אבל אנחנו מעדיפים לא לדעת על כך שגם אנחנו עולים בשיחות האלה. ואנחנו לא מתכוונים לזה שאתן מדברות על העבודה שלנו או על האמהות שלנו. אתן יודעות בדיוק למה אנחנו מתכוונים. אז אם בשיחות האלה, בין מחמאות לתספורת לפטפוטי שופינג, עולים אורכי איברים, מיומנויות ביצוע ובעיקר כשלים תפקודיים, אנחנו לא רוצים לדעת על זה.
מארגנות רשימות לחתונה
קצת קשה לנו עם כל הקטע הזה של המחויבות, אז אם אפשר – קצת התחשבות. ברור לנו שאתן חולמות על זה מגיל שלוש, שאתן יודעות בדיוק איך תראה השמלה ומה יהיה שיר החופה, ושאתן נכנסות למערכת יחסים עם האימג' של התמונה הזוגית בשמלת כלה וחליפה על חוף הים בראש. ואנחנו יודעים שככל שנוקפים הימים, כך גובר קצב ההכנות בראש, מתגבש הקונספט ומצומצמת רשימת המוזמנים העתידית. אבל ככל שזה תלוי בנו, אנחנו מעדיפים לחשוב שכרגע חתונה לא בתמונה, בסדר?
נותנות לידיד ההומו לגעת בכן
אם זו חברה שלך, אנחנו זורמים. מה זורמים? מעודדים. אבל העובדה שגם הידיד ההומו מקבל פס לראות אותך בעירום חלקי, ואפילו לחפון שד או שניים, לא מקובלת. זה שהוא לא נמשך אלייך, עדיין לא אומר שהוא יכול לשים עלייך ידיים. יש רק שני גברים בעולם שיכולים לעשות את זה – אני, והגניקולוג מסעיף א'.
נותנות לו שם חיבה
יש דברים שלא יכולים לצאת מחדר המיטות, גם לא בסלון הפרטי שלנו. שם החיבה שבחרתן לאיבר שלנו הוא אחד מהם. שמות חיבה לאברי מין הם משהו שבין הגבר לאבר, ומקסימום לחברה שלו. במיוחד אם לא מדובר בשם מעצים כמו "נוקי זרנוקי" או "התותח שלי", אלא שם מקטין כמו "פיצי" או "סטיוארט ליטל".
נכנסות לדיאטות רצחניות
אנחנו לא טמבלים. אנחנו יודעים שזה לא הכל גנים טובים, ולא קונים את הסיפורים על "אני אוכלת מלא ג'אנק וממתקים ושש ארוחות ביום לא כולל הפסקות קפה עם עוגה". ברור לנו שאם יש לבחורה גוף כזה, היא עובדת קשה בשביל לתחזק אותו. ושבין השאר, אתן סופרות קלוריות כמו שמשה קצב סופר את הימים לכניסה לכלא. ושאם צריך – ולפעמים גם אם לא צריך – אתן מהדקות את החגורה, נועלות את המקרר וחיות על חסה ומים.
יודעות מה? לא אכפת לנו. מה שעושה לכן טוב. העיקר שתמשיכו להיראות מעולה. ושתהיו בריאות, כמובן, כי אם לא תישארו בריאות בשביל ליהנות מהגוף הזה, זה לא שווה כלום.
תוקעות גרעפסים
הי! בהמיות זה הקטע שלנו! מה השלב הבא? תפסיקו לגלח רגליים ותכנסו מסריחות למיטה?
לתקוע גרעפסים זו פעולה לא חיננית בעליל, ולכן מנוגדת לחלוטין לכל הקונספט של להיות אישה. לכן, אם במקרה נפלט לך גרעפס בעקבות בליעת גזים לא סדירה בדיאט קולה, מיד נתעלם באלגנטיות. פעילויות בהמיות הן מונופול גברי מוחלט, ואם אתן בוחרות להשתתף בפעילויות גסות הרוח שלנו, אנחנו מעדיפים לא לדעת מזה.
נוחרות
נשים נוהגות להאשים את הגברים בנחירות. בצדק. אבל כבר מזמן גילינו את הסוד: גם אתן נוחרות. לא כולכן, לא תמיד, לא בעוצמות הניסור הגבריות. אבל אתן עושות את זה.
לכאורה, זה היה צריך להיות נשק רב עוצמה בידינו להטיח בכן ברגע שתאשימו אותנו שנחרנו כל הלילה. אבל האמת היא, שאף אחד לא רוצה לדעת – ובטח שלא לספר למישהו – שבת הזוג שלו נוחרת. זה מביך. למעשה, אנחנו נוחרים כל כך חזק כדי לחפות על הנחירות הקטנות שלכן, שאף אחד לא ישמע.
הסדרה "רמזור" משודרת בכל יום חמישי בשעה 21:45
>> לאתר התכנית