שישי בבוקר. אתה עם שיער רטוב, מריח טוב אחרי מקלחת ארוכה, יושב בבית קפה ליד אספרסו קצר, ועוד רגע תצלול לערימת העיתונים של סוף השבוע. אבל למישהו יש תוכניות אחרות בשבילך. הוא רץ אליך כמו משוגע עם הלשון בחוץ, שם על המכנסיים שלפני רגע הורדת מהחבל שתי כפות מכוסות בבוץ, מוסיף מנה יפה של ריר ועוטף את הכול עם נשיפות כבדות בריח של נבלה בת שבועיים. זה לא ההומלס שמעבר לפינה, זה כלב.
אתה מנסה לסלק אותו בעדינות ואחר כך בקצת אלימות. כשגוש השיער המצחין יורד סוף סוף מחולצת השבת שלך, הוא נשכב מתחתיך ומתחיל ללקק לעצמו את הביצים. "רוצים להזמין עוד משהו?" שואלת המלצרית אחרי שידידו הטוב ביותר של הכלב, שהוא גם חבר טוב שלך, הצטרף לשולחן. "כן," אתה רוצה לצעוק, "עוד מקלחת ומכנסיים להחלפה ושמישהו ייקח מכאן את הכלב". אבל אתה לעולם לא תעשה את זה, כדי שהבנות בשולחן לידך לא יחשבו שאין לך לב, וכי ידוע ש"מי שמתאכזר לכלבים יתאכזר גם לבני אדם" וכל הקשקושים האלה. אבל הגיע הזמן להגיד את האמת: אם אתה לא רועה צאן ואין לך בית בכפר שצריך להגן עליו, אין שום סיבה בעולם שיהיה לך כלב. להיפך, יש המון סיבות לזה שלא.
כלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם? כבר מזמן לא
הכלבים בויתו על ידי בני האדם לפני 150,000 שנה, יזעקו אנשי "תנו לחיות לחיות". יכול להיות שהם צודקים, אבל עם כל הכבוד לידידות ארוכת השנים, לבני האדם בתקופה ההיא היו סטנדרטים אחרים לגמרי בכל מה שקשור לניקיון – לא הפריע להם שהכלבים הסריחו, כי הם בעצמם לא הריחו הרבה יותר טוב. עברו כבר 150,000 שנה, בן אדם. לא נראה לך שהגיע הזמן לתת לחיות סבון ומשחת שיניים לפני שיוצאים איתן לרחוב? וכמה פעמים ביום יוצאים איתם לרחוב? פעמיים? שלוש? וואו, איזו השקעה.
תחשוב על זה. הצאצא הקדמון של הזאב המצוי, ממשפחת היונקים הטורפים שאבותיו רצו חופשיים בערבה, יושב כל היום בבית כמו זקנה עם לומבגו או ילד בחצי השני של החופש הגדול, ומשיר שערות בכל פינה. אם יש לו ממש מזל הוא סגור בחצר. לא נראה לי שאיזשהו יצור חי יכול ליהנות משני הסיבובים היומיים האלה, שבהם כל מה שהוא יכול לעשות זה לחרבן, להזיל ריר על עוברי אורח תמימים ואם יש לו ממש מזל, לתקוע את האף בתחת של כלב אחר, בזמן שאתה מפטפט עם איזו חובבת כלבים מזדמנת.
כלבים הולכים טוב עם ילדים? לא ממש. הם מעדיפים טמגוצ'י
כל אוסף גללים שתעצור בשש בבוקר בשדרה ישמח להגיד לך שכלבים הולכים טוב עם ילדים. יכול להיות שבחוות בודדים בנגב הטיעון הזה מחזיק מים, אבל רוב הילדים שאני מכיר מעדיפים לטפח יצורים וירטואליים, וכך, אחרי שהאושר הראשוני חולף, הכלב שהבאת הביתה – "אתה יודע, בשביל הילדים" – נהיה התיק הפרטי שלך. תוריד אותו, תעלה אותו, תיקח אותו לווטרינר, תאוורר את החדר בכל פעם שהוא מפליץ כדי שלא יאשימו אותך, ותשלוף את כרטיס האשראי שלך בכל פעם שיהיו לו תולעים בקקי.
הילדים, במקרה הטוב, ילטפו אותו על הראש כשהם עוברים לידו בדרך למקרר. מה שהכי טראגי, זה שלא משנה בני כמה הילדים וכמה תוציא על טיפולים, הכלבים יזדקנו וימותו לפניהם ואז תיאלץ לעמוד בפני טרגדיה משפחתית איומה, ובמקרים ממש קיצוניים להשתמש בקלישאות כמו "מסרנו אותו למשמר הגבול", או "שחררנו אותו בשדה, והוא מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו".
חיי כלב
ואם כבר מדברים על קלישאות, מצד אחד אנחנו מתייחסים לכלבים כאילו הם החברים הכי נאמנים שלנו, ומצד שני משליכים עליהם את כל הבאסה. לאף אחד אין בעיה להגיד דברים כמו "השארת אותי כמו כלב בחוץ", ו-"אל תשאל איזה כלב הבוס החדש", ובאותו זמן ללטף את הכלב של השכנים על הראש ולחשוב שאולי בכל זאת נכניס אחד הביתה. אם היחס הכפול הזה מזכיר לך משהו, זה רק בגלל שככה בדיוק מתייחסות אלינו הנשים שלנו: גם דורשות נאמנות מלאה וגם זורקות עלינו את כל הבאסה שלהן. כן, גבר, אנחנו הכלבים של העולם. אנחנו ממש לא צריכים יצורים על ארבע שיזכירו לנו את זה כל הזמן.
עוד בערוץ הגברים:
מי האישה הסקסית בישראל? מועמדת מספר 13: אגם רודברג
הרומן שלי עם עולם הדוגמנות, או: כך ניצלו את הכתב שלנו בסוכנות דוגמנות
סקס עם מבוגרות - זה כדאי? כתבנו לענייני הרגלים מיניים משונים בתחקיר נוקב