מצד אחד, אנחנו חושבים שאנחנו הכי מוצלחים. אנחנו המין החזק, ששולט כבר שנים בחברה, הלכה למעשה, גם אם הנשים מכרסמות לאט לאט בכוחנו. אנחנו שולטים בממשלים, בדירקטוריונים, בספורט, בתרבות.
מצד שני, ברור שגם הנשים חושבות שהן הכי מוצלחות. כי הן יפות יותר, רגישות יותר, אנושיות יותר, וגם אחראיות לכך שאנחנו, המין האנושי בכלל והגברי בפרט, ממשיכים להתקיים. אין פלא שכך צמחו להם זה ליד זה שני אגואים מנופחים ומלאי חשיבות עצמית.
אז למי יש אגו גדול יותר? זה לא תלוי את מי שואלים. וזה בעיקר תלוי איפה.
בכביש: גברים
לא מזמן נתקלתי בקריקטורה מוצלחת, שמציגה גבר ואישה פוסעים לרכב, והגבר אומר לאישה: "את תנהגי, ואני אעביר עלייך ביקורת תוך כדי". כן, הכביש הוא הטריטוריה שלנו. ובצדק – הוא אלים, הוא מהיר, הוא קטלני, הוא כוחני. הוא גברי.
לכן, בכביש האגו שלנו תמיד מנצח. אנחנו לא מוכנים לשמוע הערות על הנהיגה שלנו, ולא מוכנים לא להשמיע הערות על הנהיגה שלכן. אתן נוהגות לאט מדי, זהיר מדי, משעמם מדי. שלא לדבר על החניה. כשאנחנו מגיבים להערות שלכן – של האמיצות שביניכן – ב"עוד רגע אני עוצר בצד ואנחנו מתחלפים", אנחנו לא באמת מתכוונים לזה. לא ניתן להגה ליפול בידיים זרות. זה יאריך את הדרך בארבעים דקות, וזה ישפשף לנו את הטמבון.
בפוליטיקה: גברים
בסדרה המעולה "אימפריית הפשע", המתרחשת באטלנטיק סיטי בשנות העשרים של המאה הקודמת, משתעשעים שועי העיר על חשבון בורותן הפוליטית של הנשים, שנאבקות באותן שנים על זכות ההצבעה. רוב הנשים שהם מתבדחים על חשבונן – אם זו משרתת שחורה או נערת שעשועים קלת דעת – מצדיקות את טענתם, שלנשים אין מושג בפוליטיקה.
דברים השתנו מאז שנות העשרים. בעשור האחרון, הצטרפו אפילו נשים בעולם המוסלמי לקהל הבוחרות, במדינות כמו עומאן, כוויית וסעודיה. אצלנו לא רק שנשים הצביעו מאז ומעולם – היתה לנו אפילו ראש ממשלה.
אבל עדיין, נדמה שסביב שולחן הוויכוחים של שישי בערב, שום דבר לא השתנה. פוליטיקה נשארה עסק של גברים; הנשים מוזמנות להתכנס במטבח ולהחליף מתכונים. כי פוליטיקה, יותר משזה עסק של הסכמי שלום או של חקיקות חברתיות, זה עסק של מלחמות ושל ביזנס כלכלי, ואלו שני מונופולים גבריים ידועים.
בבית: נשים
באחד הפרקים ב"חברים", ג'ואי מכניס לביתו בחורה (בגילומה של אל מקפירסון המופלאה), ומיד מגלה איך הבית שלו מתמלא בפרחים ותמונות של תינוקות. ככה זה כשמכניסים בחורה הביתה - הטאץ' הנשי מיד מוצא לעצמו נקודות אחיזה. למעשה, הבית סומן כטריטוריה הנשית עוד מהזמנים בהם העבודה בחוץ היתה עסק גברי. שם האישה יכולה להחליט על צבע האריחים באמבטיה, התמונות בסלון וסידור הפרחים על שולחן האוכל. בבית, האגו הנשי שולט. אנחנו שם רק בשביל להחליף נורות.
בכספים: גברים
כשזה מגיע לכסף, יש את מי שמכניס אותו (הגברים) ויש את מי שמוציא אותו (הנשים). ברור שזה כבר רחוק מהאמת; אחרי הכול אנחנו חיים בעולם בו נשים מביאות כסף הביתה (אם כי ברמות שכר נמוכות משל גברים), וגברים מוציאים לא פחות כסף מנשים (רק שבמקום בגדים וקוסמטיקה מדובר בגאדג'טים והימורים). אבל כל זה לא משנה את העובדה שעניינים כלכליים נותרו מנדט גברי. נשים, כך נדמה, פחות אוהבות להתעסק עם כסף. אולי בגלל זה הן נפטרות ממנו בכזאת קלות.
בצבא: גברים
לא משנה כמה בנות יצטרפו לכוחות הלוחמים, כמה חיילות יסתערו על ג'בלאות עם M-16 וכמה טייסות יעמדו במסדרי כנפיים, הצבא הוא עדיין בראש ובראשונה טריטוריה גברית. הסטטיסטיקה לא משקרת. הצבא הוא קודם כל גוף לוחם, והחלק הלוחם שלו שייך ברובו לגברים. החלק שתומך בלחימה, כמו בחיים, מגלה יותר נשיות. כך שכשזה מגיע לצבא ולמלחמות, האגו הגברי שולט. כי הרי הצבא מגלם את שיא המיליטנטיות, האלימות ותאוות הכוח, ומה יותר גברי מזה?
במשפחה: נשים
אימא יש רק אחת, ואת זה לא אומרים על אבא, למרות שזה נכון באותה מידה. מפני שאת החיבור הזה בין אימא לילד לעולם לא נצליח לנצח. את הקשר הזה, שמתחיל בקשר הפיזי של ההיריון וההנקה ומתעצם לקשר מנטאלי חזק, לעולם לא נצליח לנתק. וכך, כשזה מגיע לענייני דאגה לילדים, לעולם לא נצליח לנצח את האגו הנשי. הן יודעות יותר טוב מה הילד רוצה, מה הילד צריך, מה טוב לו, איך לשמור על בריאותו, איך לטפל בו, איך להגן עליו. איך אפשר להתווכח איתן? הן הרי מכירות אותו מאז שהיה תא. כך שאנחנו יכולים להתווכח עם אבא עד מחר על חוג, על מבחן או על רשיון לאופנוע, אבל אנחנו יודעים שצריך ללכת לאמא, כי ממילא היא זו שקובעת.
במראה: נשים
אנחנו סופגים בקלות יחסית הערות על הופעה לא מוקפדת, כרס קטנה או נסיגת שיער, אבל נראה אתכם מעירים לבחורה על תספורת לא מוצלחת, חצי קילו מיותר או שמלה לא מחמיאה. הרי קברתם אותה באותו הרגע. כשזה מגיע ללוק, האגו הנשי גדול, רעב לתשומת לבו ופגיע במיוחד. אל תתעסקו איתו. תלטפו אותו.
בסקס: גברים
בסרט החדש "איך אתה יודע?" מסבירה ריס וויתרספון לאוון ווילסון שאימפוטנציה הוא מושג שנכון גם לגבי גברים וגם לגבי נשים. היא צודקת, אבל בפועל כולנו יודעים שאימפוטנציה, כמו גם חרדת ביצוע, הם עניינים של גברים. בדיוק כמו שאמפתיה הוא מושג שנכון לשני המינים, אבל קיים כמעט רק אצל אחד מהם.
אצלנו, מה לעשות, העניין המיני זוכה לייצוג די בולט וזקוף קומה, כך שבאופן טבעי הרגישות בנושא גדולה, והאגו בהתאם. אצלנו הזקפה ברורה, הגמירה מוחשית ולא מזויפת, וריבוי האורגזמות הוא פנטזיה שרובנו – לפחות אלו מאתנו שלא בקיאים בסודות הטנטרה - לעולם לא נזכה לממש על בשרנו. כך שלא נותר לנו אלא אגו גדול ופגיע, שלהוט לשמוע חיזוקים ופרגונים, וחרד מפידבק שלילי. אם יש מקום שלא כדאי להתעסק עם האגו שלנו, זה במיטה. אם נשים את כל המשתנים האחרים בצד, זה במינימום גורם לנו להתכווץ.
בוויכוחים: נשים
אחרי שירדנו לפרטים, והזכרנו שכוחנו במותנינו בענייני פוליטיקה או כלכלה, צריך לזכור שבגדול, בוויכוחים אנחנו נוטים להיכנע. נשים הן לא וכחניות גדולות - בעיקר משום שכטיפוסים רגשיים יותר, הן נוטות לערב יותר מדי אמוציות בוויכוחים - אבל בדיוק מאותה סיבה, ויכוחים איתן הם תבוסה ידועה מראש. הן תמיד צודקות, ומכיוון שהיגיון לא ממש מדבר אליהן, קשה לשכנע אותן אחרת. ותרו מראש.
אז למי יש אגו גדול יותר?
הסטטיסטיקה אולי לא משקרת (מי שעקב: 5:4 לטובת האגו הגברי), אבל היא קצת מרמה. כי האגו שלנו יותר מוחצן, אבל זה רק משום שנשים יודעות להסתיר את האגו שלהן בערמומיות. בדיוק כמו באברים מסוימים, האגו הגברי בולט, והנשי מוצנע, אבל שניהם שם, חזקים ורעבתניים. אגו, בסופו של דבר, לא מתחשב בהגדרות מיניות, וטוב תעשה אם תזכור את זה בפעם הבאה שאתה מנפח את החזה ומתכונן לעמוד על שלך. יש מצב גדול שאתה הולך להפסיד.