"זה היה לא חוקי עבור הרקדנים לקבל כסף עבור יחסי מין, אבל חלק עשו את זה בכל מקרה", סיפר לאחרונה סקוט מארלו, רקדן צ'יפנדיילס לשעבר. "שמעתי על אנשים שהיו מרוויחים בין 300 ל-1,500 דולר עבור אקט מיני עם אחת הלקוחות, וגם אני קיבלתי הצעות, חלקן פסיכיות ברמות שקשה לתאר. ערב אחד באה אליי מישהי ואמרה לי: 'היי, אני אתן לך 100 דולר על כל ס"מ של קוקאין שאני אוכל להסניף מהז*ן שלך'. מה אני אגיד? זאת הייתה תקופה אחרת לחלוטין".

בשנות ה-80 וה-90 שיגעון הצ'יפנדיילס היה בשיאו ברחבי ארה"ב, ורקדנים לשעבר במועדון שבאזור האפר איסט סייד בניו יורק מתארים איך מדי לילה מאות נשים, לפעמים קרוב ל-1,000, היו מצטופפות במועדון ושואגות לכיוון הבמה: "אנחנו רוצות בשר! אנחנו רוצות בשר!", ואז, ברגע אחד, האווירה באולם הייתה משתנה כשחבורה של גברים שריריים ומשומנים הייתה עולה לבמה כדי לרקוד בחושניות מול הקהל.

חלק מאותם רקדנים היו משלהבים את הנשים עם כוריאוגרפיה שאפתנית, אחרים היו יורדים לקהל ומתנשקים עם הנשים בעבור חופן דולרים נדיב בתחתוני החוטיני שלהם. אותה תקופה הייתה ללא ספק תור הזהב של התופעה, תקופה שלא תחזור על עצמה יותר לעולם – אבל חשוב להדגיש שמאחורי הקלעים הסיפור הנוצץ הזה נראה אחרת לגמרי.

נטליה פרצלה, אחת ממנחות הפודקאסט Welcome to Your Fantasy, צללה לאחרונה אל ההיסטוריה המפוקפקת של תופעת הצ'יפנדיילס והמוח שעמד מאחוריה – סומן באנרג'י, המוכר גם בכינוי "סטיב": "סומן הגה את רעיון הצ'יפנדיילס לקראת סוף שנות ה-70", מספרת פרצלה. "המופע הראשון שלו הופק בבר שהיה בבעלותו בלוס אנג'לס כניסיון נואש להכניס לקוחות חדשים למקום. לא היה לו מושג שמאותו מקום תצא התופעה הבינלאומית ששוויה הוערך אז בעשרות מיליוני דולרים – ובטח שלא היה לו מושג שזה יוביל למותו הטראגי בטרם עת".

מופע האימים של סטיב

סומן באנרג'י היגר לארה"ב מהודו כמה שנים לפני כן, וניסה את מזלו כאיש עסקים ואיש חיי לילה בבירת הבידור האמריקאית. ההתחלה לא הייתה פשוטה עבורו, אחרי שכל הרעיונות שלו להכניס לקוחות חדשים לבר שבבעלותו התבררו להיות כישלונות מפוארים; מערבי שש-בש, דרך הקרנות סרטים ועד היאבקות בבריכות בוץ. בשלב מסוים, כשהעסק הגיע לשפל חסר תקדים, הוא החליט "להשאיל" קונספט שראה בבר אחר באזור רדונדו ביץ' ובו גברים עלו על הבר ורקדו בעירום. ההצלחה הייתה מיידית.

תוך לילה מאות נשים נשרכו בתורים העצומים מחוץ לבר של "סטיב" בתקווה לקבל הצצה למופעים האירוטיים הלוהטים, וחלפו כמה שנים עד ש"סטיב" הבין שיש לקונספט הזה פוטנציאל גדול יותר מכמה רקדנים חובבניים, אז הוא שכר את שירותיו של ניק דה נויה, מפיק טלוויזיה מוכר ומוערך, במטרה שזה ייתן למופע מראה מקצועי יותר – ממופע רודיאו מופרע לחגיגה ברמת המופעים שהחלו לפרוח באותה תקופה בלאס וגאס. 

דה נויה הפך תוך כמה שבועות את ערבי הצ'יפנדיילס לשואו שאף אחת לא רצתה לפספס. בהמשך, הוא גם היה הראשון לקחת את המופע ולהוציא אותו מאזור לוס אנג'לס. על פניו, ההשפעה שלו עשתה רק טוב לכולם – הבעיה? "סטיב" ודה נויה מעולם לא באמת הסתדרו.

"הם היו כמו מים ושמן", סיפר דן פיטרסון, מארח לשעבר במועדון ה-revue שהיה בבעלותו של "סטיב". "הם תמיד רבו על השליטה במופע ועל הכסף. בשלב מסוים, דה נויה הציע להשיק בעצמו מופע חדש בניו יורק ולקחת חצי מהרווחים, אבל זה לא נגמר שם; הוא כתב ל"סטיב" על מפית שהזכות לקחת את המופע לערים אחרות שמורה לו ויש לו קניין נצחי על ההופעות בדרכים. אחרי זה הוא הגיש את המפית ל"סטיב" שחתם עליה באותו רגע - וכך, האדם שהמציא את הצ'יפנדיילס בעצם נתן לאדם אחר את החלק הכי רווחי בעסק שלו – רק כי לא היה לו מושג מה זה 'קניין נצחי'".

ארבע שנים חלפו מאז אותו מעמד חתימה גורלי והעסק כבר היה שווה מיליונים. דה נויה מצדו קטף את כל התהילה והלך להתראיין בכל תכניות האירוח ברחבי אמריקה בתור האדם שבזכותו הצ'יפנדיילס הפכו לתופעה עולמית. במקביל, "סטיב" נשאר עם החלק הצנוע שלו ובעיות כלכליות שרק הלכו והחמירו – מחובות לרשויות המיסים שהלכו ונערמו, דרך כישלון המבצע למכירת לוחות שנה של מופע בגלל טעות בדפוס (כל החודשים היו עם 31 ימים) ועד לתביעה מול דה נויה עצמו, אחרי ש"סטיב" החל להסתובב  עם מופע הצ'יפנדיילס שלו ברחבי ארה"ב. מיותר לציין שהזעם בתוכו רק הלך וגבר - ובשלב מסוים הוא החליט לשים קץ לשותפות שלהם.

"בסוף סטיב החליט לרצוח את ניק", סיפר סקוט מקדונלד, כותב הספר "Deadly Dance: The Chippendales Murders", שחשף כי איש העסקים ההודי פנה לאחד החברים שלו, אדם משכונת הברונקס שבניו יורק בשם ריי קולון, ודרש ממנו לחסל את המפיק. "קולון היה מאפיונר טיפוסי ואדם מאוד מבהיל", סיפר מקדונלד. "הוא שילם לנרקומן בשם לואי לבצע את הרצח, ובשנת 1987 אותו לואי התפרץ למשרד של של דה נויה וירה לו כדור בראש".

כוחות המשטרה פתחו מיד בחקירת הרצח של דה נויה, אבל היא הובילה אותם למבוי סתום, ושנה מאוחר יותר, "סטיב" כבר פנה אל בני משפחתו של דה נויה ודרש מהם למכור לו את החלק שלו במופע. "הם מכרו לו בסופו של דבר את הנתח של ניק במחיר של 1.3 מיליון דולר, כשלהערכתי העסק היה שווה פי 10 מזה לכל הפחות", סיפר מקדונלד.

אחרי החיסול של דה נויה וההשתלטות המוצלחת על חלקו בעסק, "סטיב" החליט שהוא רוצה לנגוס בחלקם של כל בעלי המופעים האחרים. "הוא החליט שהוא רוצה להרוג את כל המתחרים שלו", הוסיף מקדונלד. "אחד המופעים המתחרים היה 'אדוניס', ומהר מאוד הכוריאוגרף הראשי שלהם הפך למטרה. הפעם סטיב שכר מתנקש חובבן שקרא לעצמו 'סטרואוברי' – הבעיה? הוא השתפן ברגע האחרון".

"סטרואוברי היה בעברו מודיע של מנהל הסמים האמריקאי, ה-DEA, והוא פחד שזה יסבך אותו, אז הוא התקשר לסוכן שעבד איתו בעבר ודיווח לו על הכל. באותו רגע ה-FBI נכנסו לתמונה, וזמן קצר לאחר מכן המתנקש שחיסל את דה נויה נעצר והפליל בחקירתו גם את סטיב", סיפר מקדונלד. 

זמן קצר לפני שהודה במספר סעיפי אישום הכוללים פשע מאורגן וניסיון רצח, "סטיב" העביר את כל רכושו לאשתו, ואחרי שהשניים התגרשו, היא מכרה את הכל - כולל כל הזכויות על מותג הצ'יפנדיילס. באותו רגע הפרשה המשפטית קיבלה תפנית בלתי צפויה: "בלילה שלפני גזר הדין, סטיב שם קץ לחייו אחרי שהבין מה גרושתו עשתה", סיפר מקדונלד. "סוהרי בית הכלא מצאו אותו בתאו ללא רוח חיים אחרי שהוא תלה את עצמו ליד מיטתו".

מאז אותם ימים מופרעים הצ'יפנדיילס הפכו למופע ששווה הון תועפות, עם אינספור מופעים בלאס וגאס שמוכרים מדי שנה יותר מ-250 אלף כרטיסים, ונראה שלמרות ההצלחה האדירה, מעט מאוד אנשים מודעים להיסטוריה המצמררת של המופע והאדם שהביא אותו לעולם.

"הצ'יפנדיילס הקדימו את זמנם בכל כך הרבה מובנים", טוען מקדונלד. "זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו בארה"ב בעצם הגה את ההקבלה הנשית לארוטיקה. לפני כן, פורנוגרפיה הייתה מוצר שהיה אקסקלוסיבי לגברים, וגם אם זה היה במקרה - סטיב היה הראשון לזהות את הפוטנציאל המגולם במופע ולהבין שגם נשים מעוניינות לצרוך סוג אחר של פורנוגרפיה".