לפני כשנה נסעתי לאוהל המחאה של משפחת שליט מול בית ראש הממשלה בירושלים. הרגשתי שזה המינימום שאני יכול לעשות. כשהגעתי לשם ראיתי את נועם, האבא המפורסם במדינה, ורציתי נורא ללחוץ לו את היד, לספר לו את הסיפור האישי שלי, להציע לו את עזרתי – אבל התביישתי.
התביישתי כי לפתע הרגשתי כמו מעריצה של "האח הגדול" שרואה את אלירז שדה במרכז המסחרי של חדרה. נועם עמד באמצע האוהל, בין מאות תמונות של הבן שלו, יחד עם עוד מאות אנשים שאף אחד מהם לא באמת מכיר את הבן שלו, וכולם חשבו שהם מזדהים עם הכאב שלו – אבל הם לא, כי הם לא יכולים.
בואו נאמר את האמת. כל אותם אנשים סיימו "להזדהות" בשלב מסוים, ואז חזרו הביתה להיות עם המשפחות שלהם, ועם החברים שלהם ועם הצרות שלהם והמשכנתא והמיסים – בדיוק כמוני – ובדיוק ההפך מנועם שליט. כי כשנועם ואביבה שליט נכנסו לאוטו כדי לנסוע הביתה, עדיין היה חסר להם מישהו במושב האחורי, וכשהם התיישבו לאכול ארוחת ערב עדיין היו חסרות להם זוג עיניים נבוכות בשולחן, והתור לשירותים בבוקר לא היה ארוך כפי שהוא אמור להיות והצרות הקטנות של החיים פתאום הפכו ללא רלוונטיות.
אני לא יכול להזדהות עם זה. מישהו באמת יכול להזדהות עם זה? הרי אני לא יכול להוציא מהראש את האוברדראפט, את הטסט של האוטו ואת הכרס שעדיין לא הצלחתי להוריד מאז ליל הסדר. להזדהות עם התחושה של אבא שהבן שלו נמק בשבי חמאס, איך לומר, זה קצת גדול עליי.
להחליף את תמונת הפרופיל בפייסבוק זה כמו לא לעשות כלום
אז כן, גם אני החלפתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לתמונה של גלעד שליט. וגם אני תליתי סרט צהוב על המראה ברכב. אבל האמת, זה כמו לא לעשות כלום. זה בסך הכל לצאת ידי חובה. אז אני אולי גם אצטרף לצעדה של המשפחה השבוע, כמו עוד אלפי ישראלים טובים, אבל מה זה ייתן? אתם באמת חושבים שמישהו בממשלה יגיד "אם יגיעו 20 אלף צועדים אז ניכנע לדרישות החמאס"?
אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו, בשביל לא להרגיש רע עם העובדה האיומה שאנחנו לא באמת עושים שום דבר. אנחנו מדביקים סטיקרים של גלעד על האוטו, בדיוק כפי שעשינו עם הסטיקרים של רון ארד, כדי לא להרגיש שלא עשינו כלום. אבל אנחנו באמת לא עושים כלום – וזה בסדר, זה לא התפקיד שלנו.
עם ביבי אתם מסוגלים להזדהות?
יושב לו בנימין נתניהו בלשכת ראש הממשלה ויודע שהוא לא עושה כלום, אפילו סטיקר על האוטו הוא לא הדביק. הוא גם יודע שכל עוד גלעד שליט נמצא בשבי, הוא ייחשב לאיש הרע. השבוע התפרסם סקר שטוען שרוב אזרחי המדינה נוטים להאשים את ישראל בעובדה שגלעד שליט נמצא בשבי. אפשר לחשוב שישראל חטפה אותו. נדמה לעתים כאילו כל המדינה לקתה בתסמונת שטוקהולם והחליטה להזדהות דווקא עם החוטפים ולא עם הקורבן.
לא מקנא בביבי. בשיחה אחת שלא לפרוטוקול הוא מסוגל להעביר את עסקת שליט בממשלה ולהחזיר את גלעד הביתה. יועצי התקשורת שלו יזכירו לעיתונאים שגלעד לא נפל בשבי בזמן כהונתו והממשלה הקודמת נכשלה במאמצים להחזירו – והנה, ביבי הופך לגיבור היום. אבל הוא לא עושה את זה, משיקולים שאנחנו לא יודעים ולא מסוגלים להזדהות איתם. כי לנו יש את הטסט של האוטו על הראש, ולביבי יש את הסגר על עזה, את אובמה ואת שרה.
האנשים שמאחורי הסטיקרים
ומאחורי כל המילים האלה יש אנשים. אבא, אמא, אח, אחות. שלא כמו אלירז, סער ואיילה – מדובר באנשים שלא ביקשו פרסום, אבל הפכו לשם דבר בכל בית בישראל. ברצון שלנו להשתתף בכאב שלהם, אנחנו צריכים גם לדעת איך לא לעבור את הגבול.
כשמדברים על נועם ואביבה שליט חייבים לעשות את ההפרדה המוסרית שבין לחזק ולעודד לבין לרחם. הם לא צריכים את הרחמים שלנו. הם יודעים שאחרי שאנחנו מחבקים אותם אנחנו לוחשים בינינו לבין עצמנו "שלא נדע".
לצעוק את צעקתו של האילם
לפני יום הזיכרון של שנת 2008 התקשרו אליי וביקשו ממני להקריא שיר שכתבתי על גלעד שליט בטקס אלטרנטיבי שנערך בתל-אביב. סירבתי בנימוס. הסברתי שגלעד עדיין חי, ולכן אין סיבה להקריא שיר עליו בטקס לזכר חללי צה"ל.
שנתיים עברו מאז, וכאשר אני רואה מכל פינה את הסטיקרים שזועקים "גלעד עדיין חי", אני מרגיש שטעיתי. הרי קדושת החיים חשובה יותר מזיכרון המתים, וכן – גלעד עדיין חי, וזה הדבר הכי חשוב שצריך לזכור. וזה הדבר שהכי חשוב לצעוק, כי גלעד לא יכול לצעוק בשביל עצמו. כי אתם יודעים מה? אפילו אם אנחנו עושים את זה רק בשביל להרגיש טוב עם עצמנו, זה לא אומר שזה לא הדבר הנכון לעשות.
נתראה במצעד.