כמעט כל אחד מאיתנו מכיר את החוויה של קבלת דוח. אתה חוזר לרכב, מונח לו שם איזה דף נייר שמסביר לך שאתה צריך לשלם 250 שקלים בגלל ש"רק עמדת שתי דקות". לפעמים זה אפילו יותר מהחוויה של מציאת הדוח. לפעמים אתה ממש נוכח ברגע קבלתו. אתה רואה את הפקח מניף את ידו אל עבר הפנקס, ולפני שאתה צועק לו "לאאאא..." הדוח כבר כתוב. כמעט כולנו היינו במקום הזה ומכירים את ההרגשה. רובנו לא היינו בצד השני שלה, בצד של זה שכותב את הדוח. מי שרואה אתכם כל יום מתחננים על נפשכם, נותנים תירוצים וגם נתקל לעיתים באלימות. יצאנו לסיבוב מתן דוחות עם משה אפרים (30), פקח בכיר ברשות החנייה של עיריית ירושלים כדי לראות איך זה מהצד השני.
אנחנו מתחילים את הסיור שלנו ליד בניין העירייה במרכז העיר. אתם עוד לא יכולים לדעת את זה, אבל יכול להיות שנתנו לנו את פקח החנייה הכי חביב במדינת ישראל. מצד שני, יכול גם להיות שאנחנו פשוט לא שונאים אותו בגלל שהוא לא נתן לנו דוח. כמה דקות אחרי שאנחנו מתחילים להסתובב אנו נתקלים באדם מבוגר שהחנה במקום לא חוקי. "לא לעמוד כאן בבקשה", אפרים מבקש. הקשיש עונה לו: "אתה מכיר אותי. אני מכיר אותך". פקחנו עונה לו בחזרה: "לא אני לא". אחרי כמה דקות של הסברים נאות המבוגר להחנות במקום חוקי. אחרי כמה דקות אנו רואים אותו שוב בחנייה לא תקינה, שגם ממנה הוא נאלץ לזוז. אבל היי, לפחות הוא יצא בלי דוח.
"אם תופסים אותי בזמן, אפשר להתחשב בבקשות"
ביום עבודה שלם, של שמונה שעות, אפשר להגיע ל-80 דו"חות חנייה. מצד שני, אומר אפרים, ישנם גם ימים שמגיעים ל-7-8 דוחות. בכל מקרה, הדוח הראשון שלנו לא איחר להגיע. ומה נגיד לכם, אין כמו ההתרגשות של מתן הדוח הראשון בחייך. מישהו תפס מקום חנייה שמור של נכה. 100 שקלים בגלל שגם הוא נכה, שכן אם זה לא היה המצב אלה היו אלף שקלים. "למה אתה נותן לי רפורט", שאל אותו מי שהחנה. "אני פה שנייה בבנק ואין מקום להחנות. החנייה הזאת גם ככה פנויה רוב הזמן". מישהי ברחוב, כיאה לישראליות מוצלחת, פונה למקבל הדוח: כמה קיבלת?
וזה השלב לנסות להבין את מוחו של הפקח. הרי כישראלים אצל כל אחד יש את ניסיונות ההתחמקות הייחודיים שלו. הפעם אנחנו מהצד של מי שאותו אנו מנסים לשכנע שיבטל את הדוח. יש את מי שמנסים להסביר את לחצי היום יום שלהם, יש את מי שמסבירים לפקח את הלוגיקה של החנייה הלא חוקית שלהם בנימוקים שונים. אצלי, אגב, מדובר בטקטיקת הלפנות ללב. זריקת כמה מילים על זה שאני סטודנט, וממהר, ואין כסף וכו'. זה הזמן לומר: אין לכם מושג כמה מגוחך אנחנו נראים מהצד השני. נתקלנו בלא מעט נותני תירוצים. אף אחד מהם, אחרי כתיבת הדו"ח, לא זכה לביטולו. לפני כתיבת הדו"ח, הוא אומר, דווקא יש לכם סיכוי. אבל זה עדיין לא אומר שמהצד השני אתם לא נראים קצת סתומים. "אין משהו ספציפי שאפשר לעשות", אפרים מסביר. "אם בן אדם מבקש ואתה רואה שזה מספר דקות ולא מפריע אתה יכול לבוא לקראתו". כאמור, רק אם הוא לא כתב עדיין את הדוח.
"אזרחים ברחוב מתחלקים לשניים בתגובות", הוא אומר. "אלה שבעד הדוח ואלה שנגד. זה בעיקר תלוי אם חסמו אותם או אם הם אלה שחטפו אותו".
כמה קללות אתה חוטף ביום?
"ביום? הקללות הן על בסיס שעתי. בא בן אדם ואומר לי למה נתת לי דוח. הוא צריך לבוא בטענות לעצמו. היית חושב דקה לפני וזה לא היה קורה".
עם יד על הלב, לא אומרים לכם לעשות דוחות כדי להגיע למכסה מסוימת?
"אין דבר כזה. אם זה קבלן אז זה שונה. אין דברים כאלה".
ואתה, חוטף דוחות?
"לפני שעבדתי בפיקוח היו לי מלא דוחות. היום אשתי חוטפת דוחות בירושלים".
יש גם כאלה שמאיימים
אחת החוויות המרכזיות בסיור עם פקח חנייה עירוני היא המפגש עם הישראלים. מדובר במפגש שקורה איתם ברגעים שהם עצבניים יותר מן הרגיל, ולכן זה הופך את החוויה למצחיקה אפילו יותר. בשלב מסוים אנחנו עוברים ליד כמה רכבים של דיפלומטים. "אלה תמיד מחנים פה", אומר עובר אורח ירושלמי, שמנסה לחמם את אפרים עליהם שייתן להם דו"ח. הוא מוסיף באותנטיות: "אם אני הייתי מחנה ככה אותי היו מזיינים. אולי אקח להם את לוחית הרישוי?". ישנה גם את מי שידועה לפקחים הירושלמים בכך שהיא נוהגת לקחת את אימה הקשישה ברכב רק כדי לא לחטוף דוחות. יש את מי שנוקטים בגישת ה"אחי, כמה המתנה שהשארת לי?" ויש, כפי שנראה מיד, את העצבניים.
"חאליק, יוצאים, לא לא לא...", פונה אלינו בנמרצות אדם בעקבות רישום הדו"ח. אחר כך הסתבר שהוא היה אמור לשמור על הרכב עבור המעביד שלו, שמיותר לציין שכעס. "אנחנו כאן רק כמה דקות ופורקים", הגיע המעביד. "לא נכון", אפרים ענה לו, ובידו תצלום של אותו הרכב בדיוק לפני שעה. "די נו, גם ככה אין לנו פרנסה מכל זה", הוא הוסיף, ושאל: "רשמת כבר?". מרגע שאפרים השיב שכן, הוא וויתר על הניסיון לביטול הדו"ח ועבר כבר שלב אחד קדימה. "תן לי את השם שלך", הוא אמר. "העולם עגול", הוסיף איום מרומז, "אז אל תדאג".
אבל אפרים הוא לא בחור שמפחד מאיומים, במיוחד לאור העובדה שהיה מעורב לפני ארבע שנים באירוע לינץ' במזרח העיר. "הייתי עם רכב של העירייה. עם עוד פקח", הוא משחזר. "נסענו ברחוב שהיה סגור בגלל עבודות, וזרקו עלינו אבנים. מישהו עם אלה שבר שמשה קדמית". הוא מציין שהסיבה לכך היא כמובן לא רק בגלל הדוחות. "הם קלטו רכב עירייה, היינו שניים מול 15. ברגע שאחד התחיל כולם הצטרפו. ברחנו עם הרכב. עלינו על אחת המדרכות וברחנו. היו חלונות ממוגני ירי שלא נשברו. נתפסו שלושה שהיו תקופה מסוימת במאסר".
מזל טוב לפקח, מזל רע לתושבים
אנחנו ממשיכים בסיור שלנו. "היום באת ואתה מביא לי מזל", הוא אומר. מזל לו, ומזל רע לתושבי ירושלים עם ארבעה דוחות חנייה בחצי שעה. ביניהם ג'יפ שעלותו מוערכת ברבע מיליון שקלים. בן אדם קונה ג'יפ בסכום שכזה ומתבאס על הדו"ח שהוא קיבל על סך 100 שקלים. בכל מקרה, הוא אומר, כולם חוטפים.
אם אתה רואה איזה רכב שעלה 5,000 שקלים, שמעיד על בן אדם שכנראה אין לו יותר מדי כסף. אתה לא מוותר?
"נתתי לקטנוע 500 שקל. שבור, ישן, לא שווה את הכסף. אתה לא יכול לעשות את השיקולים הללו".
אחרי שעה של הליכה אנחנו עושים מנוחה קצרה, וכך נראה בערך סיבוב העבודה של פקח. שעה עבודה, כמה דקות מנוחה. אחרי המנוחה אנחנו ממשיכים איתו בסיורו, אבל הרבה חדש – אין שם. לסיכומו של סיור, הוא אומר, הכול סטיגמות. תדמית הפקחים היא לא כל כך נכונה. אם לשפוט לפי אפרים, כאמור אולי החביב בפקחי ישראל, יכול להיות שזה נכון. מצד שני, אפרים הוא לא פקח תל אביבי.