סיפורים על בני ערובה שמצאו את דרכם חזרה הביתה, תמיד הצליחו לרתק את העולם. תעשיית הקולנוע והטלוויזיה אוהבת לאמץ מקרים של גבורה ואומץ כנגד כל הסיכויים, שהדרמה האנושית מצליחה לעשות את העבודה פעם אחר פעם. כי לפעמים זה באמת נכון מה שאומרים: המציאות עולה על כל דימיון. לפניכם שלושה סיפורי היחלצות מסמרי שיער שגם גדולי התסריטאים לא היו מצליחים לכתוב טוב יותר.
קווין לנסמן: חמישה חודשים במעבה הג'ונגל הפיליפיני
לאחר יום ולילה של צעידה יחפה בג'ונגלים הגיע לפאתי כפר קטן. האיכרים זיהו אותו והחלו לרוץ כדי להגיש לו עזרה, קווין המפוחד חשב בטעות שמדובר בחטופים שעלו שוב על עקבותיו, והחל לברוח גם מהם. אחרי מרדף קצר הצליחו האיכרים לשכנע שהם מהצד הטוב של הטרור העולמי, והביאו אותו לידי גורמי צבא פיליפיניים כשהוא תשוש ורעב. כוחות הצבא החזירו את הילד הביתה כשהוא בריא ושלם, פרט לחבלות בידיים וברגליים, ולא שכחו לגזור קופון על "חלקם בהצלתו". לאחר שארגון אבו סייף הבין שהאסיר נעלם, מיהרו ראשיו להוציא הודעה שהחליטו לשחרר את קווין מיוזמתם. מאוד הומאני ולא אופייני כלל לארגון שבדרך כלל משחרר את האסירים שלו כשהראש שלהם כבר לא מחובר לכתפיים. אבל כנראה לא בכבוד שלהם לדווח על עריק.
דיטר דנגלר: הטייס שיורט וחזר לשירות
דיטר בילה 23 ימים במעבה הג'ונגל הווייטנאמי כשהוא סובל מהחום הכבד, העלוקות והטפילים השונים ולבסוף, בשארית כוחותיו, הצליח לסמן למסוק אמריקאי שחלף במקום וחילץ אותו. מאוחר יותר התברר שבמהלך כל הימים בג'ונגל הסתובב דיטר במעגלים ולא הצליח להתרחק יותר מכמה ק"מ ספורים מהמחנה שבו הוא הוחזק. רק עוד אדם אחד מהקבוצה הצליח לשרוד, קבלן תאילנדי שברח למקום אחר. כל האחרים בקבוצה נהרגו במרדף או פשוט נעלמו בג'ונגלים. דיטר חזר לכוחות האוויריים של ארה"ב ושירת כטייס ניסוי מצליח. עד היום הוא מתהדר בתואר האמריקאי היחידי שהצליח לברוח בחיים ממחנות האסירים בכלא הווייטנאמי. ב-2006 תורגם סיפורו לקולנוע בסרט "לשרוד עד החופש" בכיכובו של כריסטיאן בייל. כבוד למגזר.
קולרה ביז'ו: 14 חודשים של ציפייה לרגע הנכון
קולרה ניצל את הקלף הזה והמשיך לנסות לקנות את אמונם. במהלך חודש הרמדאן, בו השובים צמו כל היום ובלילה אכלו ארוחות כבדות (שגרמו להם להיות פחות ערניים), פיתח לעצמו קולרה מנהג לקום מספר פעמים בשביל ללכת לשירותים, כך שהשובים יתרגלו לעובדה שהוא קם והולך הרבה במהלך הלילה. יום אחד, אחרי ארוחה, השומרים היו מנומנמים וקולרה קם להתפנות, כפי שהיה עושה בדרך כלל. רק שהפעם, ברגע שהתרחק מעט משטח המחנה, הוא התחיל לרוץ כאילו אין מחר. הוא מספר שהוא רץ שעה וחצי בלי הפסקה עד שראה כפר באופק, והגיע אליו לפני שהשובים שלו הספיקו לתפוס אותו. קולרה הספיק להוריד 20 קילוגרם במהלך השבי שלו והתייחד עם משפחתו לאחר מעל לשנה. האם בדרך גילינו גם שיטת הרזייה מהפכנית חדשה?