זה התחיל בתנ"ך, נמשך בפילוסופיה של אריסטו ובמחזות של שייקספיר, והגיע עד ימינו. לא משנה מתי או היכן ישבו גברים יחד, מישהו הצליח למצוא דרך לשלוח את האחרים למצוא מישהי שתסכים לראות אותם בלי בגדים בחושך. יצאנו למסע קסום בעקבות ניבולי הפה מ'אינעל אבוק' ועד 'יימח שמך', במטרה לגלות למה רובן הן נגד נשים, מהן הנפוצות ביותר ולמה זה בא לנו כל כך בטבעיות. מרגישים שזה לא לרמה שלכם? זדיינו. אנחנו מתחילים.
על "לך תזדיין" חשבו לפנינו
אחד ממומחי הלשון הבולטים בארץ, רוביק רוזנטל, שכתב את "מילון הסלנג המקיף", סוגר לנו פינה קטנה לפני שאנחנו ניגשים לקללות עצמן. "כשמדברים על קללות מדברים על שני עניינים שונים שחשוב להפריד ביניהם". מסתבר שיש קללות קלאסיות, במובן של איחול למישהו שיקרה לו משהו רע (למשל "שתראה פרק שלם של 'צחוק מהעבודה' בלי אפשרות לזפזפ"). הקבוצה השנייה מכונה גידופים (למשל: "מי אתה שלא תוריד את האשפה, יא זבל").
הקללה הראשונה נוצרה בימים הראשונים של עולמנו, בסיפור אדם וחווה כמובן. בעקבות החטא של חווה, נדרשות נשים לסבול עד היום כשהן יולדות. מסלול החיים המוכר עד אז השתנה כתוצאה מהאיחול. "לקללות האלו יש יסוד מאגי. הן נולדו מתוך אמונה שאם אתה אומר את זה באמת זה יקרה. זה קשור לאמונה שבאמצעות מילים אתה יכול לגרום למשהו במציאות", אומר רוזנטל.
בישראל, מדינה שקללות בה הן חלק משגרת היומיום, אין כמעט אף קללה ייחודית תוצרת כחול -לבן. את הכוס אמק לקחנו מבני דודינו, קיבינימט לקחנו מהעולים מרוסיה ואפילו על 'לך תזדיין' חשבו לפנינו באין ספור מדינות (גם בכאלה שבהם אין כמעט לאן ללכת בשביל זה). רוזנטל מסביר: "את הקללות הבוטות בעברית לוקחים בעיקר מערבית ומרוסית. ערבית היא שפה שמאוד מתאימה לקללות, לפחות הצורה שבה היא נשמעת באוזנינו. הצליל שלה נשמע אלים יותר".
מה זה באמת אומר ללכת לעזאזל?
אצל הרוסים כל נושא הקללות מקבל הרבה יותר כבוד. "ברוסית יש מוסד שלם שנקרא שפת ה-"mat" (אימא), מאגר קללות בוטות בצורה יוצאת דופן". כשאנחנו אומרים קיבינימט אנחנו חושבים על "לך לעזאזל", כשלמעשה אנחנו שולחים את הקורבן לעשות דברים אפלים עם אמא שלו. אבל בניגוד לשפות עם מסורת של אלפי שנים, העברית החדשה היא בת כמאה שנה בלבד. "כשאתה בשפה צעירה שמתפתחת מהר אין את תהליך הצמיחה המתמיד של פולקלורים כאלה", אומר רוזנטל. "זה לא בן יהודה שממציא מילים. אתה לא יכול להמציא קללה, היא צריכה לצמוח מלמטה". לדבריו, רק כ-10 אחוז מהקללות בארץ הן בעברית. את השאר השאלנו. אפילו הגידוף בן אלף זונות, קללה שנשמעת תנ"כית משהו, נלקחה מהספרדים (בספרדית זה נשמע הרבה יותר נחמד).
הקבוצה הכי מעניינת בערבית, לפי רוזנטל, היא קבוצת האחים. האחושרמוטה (אח של השרמוטה. שהמשמעות המקורית שלה, אגב, היא סמרטוט). אליה מצטרפים האחול מניוקי (אח של המזדיין), אחול בלוע (אח של הבולעת), אחושלוקי (גם אח של זונה). "זאת קבוצה מאוד פשוטה, מאוד בוטה, היא מאוד עשירה אבל העושר שלה הוא על מגרש צר", הוא אומר.
אז מה בכל זאת שלנו לכל השדים והרוחות? הקללה הכי "עברית", לצורך העניין, היא "יימח שמו". גם אם זה נשמע לכם כמו משהו שתשמעו בחוג ברידג', לפי רוזנטל, מדובר בקללה נוראית. בניגוד ל'בן זונה', קללה לא נעימה בפני עצמה, או אפילו 'לך לעזאזל', שמאחל לך ליפול מצוק ושאיבריך יתפזרו (כן, זה מה שזה אומר), פה גומרים אותך גם אחרי המוות. דבר לא ייזכר ממך בעולם. לא יהיה לך זכר, כל הדורות הבאים אחרייך יימחקו וייעלמו. כשכותבים על מישהו ימ"ש, מדובר באיחול לבני האדם הנוראים ביותר. כך, למשל, כשחרדים קראו לטומי לפיד ז"ל וליוסי שריד בקללה הזאת, זה העלה ביקורת רבה.
המגניבים באמת מקללים ביידיש
בתקופה האחרונה התרומה העיקרית למאגר הקללות היהודי היא בכלל כאלה שמתורגמות מיידיש, שמתגלה כשפה מאוד יצירתית כשמדובר בנאצות. "יש קללות שנשמעות כמו ברכות", רוזנטל אומר. "הכי מפורסמת זה 'תהיה לי בריא', שזה באנדרסטייטמנט לאחל לו ביקור בחדר מיון. הקללות ביידיש הן יותר אירוניות. אתה רוצה לפגוע אבל עושה את זה בחן מסוים. הקללה הארוכה ביותר בעולם מגיעה מיידיש, תכינו הרבה אוויר בריאות.
הנה זה בא (בגרסה המקוצרת): "שתהיה נורא עשיר, שיהיו לך מאה בתים מפוארים, בכל אחד מהם מאה חדרים ומאה מיטות, ושבכל ערב תלך לישון במיטה אחרת בבית אחר ובחדר אחר. שיהיו לך מאה מכוניות יוקרה ומאה נהגים, שייקחו אותך בכל בוקר למאה רופאים מעולים - ושאף אחד מהם לא יידע לרפא את הסרטן שלך". הבעיה היחידה עם הקללה הזאת היא שיש סיכוי שתירדמו לפני שתשלימו אותה.
רוצים לצאת באמת עם קלאסה? אחלו למישהו שיקראו תינוק על שמו (שזאת הדרך ביידיש לקוות בנימוס שיתפגר). עוד כמה: "שייכנס לך שבב לעין וקש לאוזן ולא תדע מה להוציא קודם", "שהנשמה שלך תתגלגל בחתול וכלב יינשך אותה", "שכל השיניים שלך ינשרו ותישאר לך רק אחת לכאב שיניים", "שהתולעים יעשו חתונה בבטן שלך ויזמינו את כל הקרובים שלהם". אח, תענוג. "הקללות שלנו חסרות דמיון", אומר רוזנטל. "זה סתם לפגוע בך בנקודה הכי כואבת".
הקללות והגידופים טבועים בנו כל כך עמוק, שממש אפשר ללמוד מהם על החברה. כך, אפשר להבין שהדבר הכי חשוב לנו הוא המשפחה, בשל הביטוי "בלי לערב הורים" ובגלל השימוש הנפוץ בביטוי "בן זונה" שמטרתו העלבת האימא. חלק משמעותי מהקללות. הקללות וגם הגידופים עוסקים בבני משפחה ובסקס ולפעמים גם במוות. זה מין שילוב כזה, שמראה מה הכי מפריע לנו כבני אדם.
מקום של כבוד לקללות בישראל מוקדש לכביש. יש כמובן את 'מי נתן לך רישיון?' הקלאסי. "המילה האהובה ביותר על נהגים זה מניאק", רוזנטל אומר. מה שמעניין הוא שקללות הכביש הן מועטות יחסית. ההסבר? "כשאתה במצב של כעס נוראי ואתה רוצה לקלל אתה לא מתחיל להמציא יצירות. לכן התופעה של האידיש כל כך מעניינת כי אלה קללות שאנשים לא יכולים מאוד לכעוס כשהם ממציאים אותן".
אבל מה הנשים עשו לכם?
כמו בכל תחום, גם כאן יש הבדלים משמעתיים בין גברים לנשים. "נשים מקללות פחות כי נשים פחות אלימות מגברים", הוא אומר. "יש נשים אלימות אבל כקבוצה מבחינת האתוס שלה ומה שמצפים ממנה". ובכלל, יש הבדל עצום בין קללות נגד נשים ונגד גברים. יש יותר קללות כלפי נשים, ומדובר בקללות שהן יותר קשות.
רוזנטל: "בדקתי את הקללות שמקללים גברים, קללות שייחודיות לגברים". כשאתה אומר אהבל ואהבלה זה גם גבר וגם אישה. כשאתה אומר חברמן, שהוא מונח חיובי, זה רק לגבר. היחס בין חיוב ושלילה אצל גברים הוא לטובת החיוב באופן דרסטי ולהיפך אצל נשים. הגבר בדרך כלל יוצא חכם יפה וחזק וטוב לב. הבחורה יוצאת טיפשה זונה ומכוערת. כונפה, פוסטמה, שרמוטה. לפעמים יש ניסיונות להפוך את זה גם כלפי גברים אבל זה לא ממש עובד. היקף הגידופים כלפי נשים הוא ממש מעניין".
למה זה, כי גברים באופן כללי מקללים יותר, ואז הם מקללים נשים יותר?
"אלימות כלפי נשים היא מאוד מאוד עמוקה. היא תופעה אנושית עתיקה והכי כואבת בקיום האנושי. אלימות של נשים כלפי גברים היא תופעה שולית. זה מתבטא גם באלימות מילולית וכאן השפה מגויסת".
לקללות, אגב, יש גם מובן חיובי. אנחנו צריכים פורקן מילולי כי אחרת נעשה דברים יותר גרועים. "הקללה יכולה להיות גורם שמפרק מתחים", רוזנטל אומר. "קיללת ועכשיו אתה מרגיש טוב עם עצמך ואתה לא צריך לקלל. יש תסמונת טורט של אנשים שלא יכולים בלי לקלל, שמקללים בלי אבחנה. קללה שאנחנו אומרים בלי שאף אחד שומע היא דבר מצוין, כי באמת אנחנו מרגישים פורקן. הבעיה היא שכשיש מישהו שזה מופנה אליו.