השבוע מתה הכלבה שלי אחרי 14 שנים שהיינו יחד - יותר משליש מהחיים האלה שלי. חוץ ממשפחה ומשני חברים זוהי מערכת היחסים הארוכה והיציבה ביותר שניהלתי עם יצור חי. הרבה דירות עברנו יחד, הרבה עבודות, הרבה בחורות. טוב, אולי לא כל-כך הרבה בחורות. בטח שלא מספיק.
לא ידעתי שום דבר על כלבים כשלקחתי אותה. אף פעם לא הייתה לי חיה, אפילו לא דג. למה לקחתי אותה? זרקה אותי איזו בחורה, ואיך שהוא אימוץ כלבה נראה כמו רעיון טוב. ביום הראשון שלקחתי אותה, והיא גורה בת שבועיים, ניסיתי לתלוש לה את הפטמות; חשבתי שאלה קרציות. אני זוכר שהתפלאתי על הקרציות האלה, איך הן מסודרות יפה בשורות ישרות ובמרווחים קבועים, איך הן נטועות חזק.
אף פעם לא אהבתי כלבים, והאמת שגם עליה לא השתגעתי. בהתחלה היא הייתה ישנה איתי במיטה ומלקקת לי את הפנים בבוקר. שנאתי את זה. דבר אחד כן אהבתי אצלה - כשהייתי כותב היא הייתה באה ומניחה את הראש שלה על ירכי. בטח מיליון מילים כתבתי ככה, וזו הפעם הראשונה בלעדיה. בואו נראה איך זה ילך.
ב.
הסוף היה קשה ורע ומכוער ועצוב. היא היתה כבר דמנטית לגמרי, היו לה התקפי אפילפסיה, היא לא שלטה בצרכים ובקושי הצליחה ללכת, היו לה גידולים בכל מקום, וקטרקט עצום - כשירד הלילה היא היתה עיוורת כמו סטיבי וונדר, שיערה הלבין, המחלה הפכה אותה לרזה כמו שלד, והיה צריך להרים אותה על הידיים במדרגות.
כבר לפני שבוע ככה, כשהיא עוד הלכה פחות או יותר, לקחתי אותה לאלון הווטרינר להרדים אותה. כל הדרך נפרדתי ממנה, אבל היא, שתמיד הייתה יצור מעצבן למדי שאי-אפשר לסמוך עליו בכלום, קלטה משהו בחושים שעוד נותרו לה, וכשהגענו לווטרינר היא כשכשה בזנב ונראתה ערנית ומלאת חיים. אפילו הצליעה נעלמה. אפילו שהיה ברור שזה הסוף, אלון לא רצה להרדים אותה במצבה, אז נתנו לה שתי זריקות סטרואידים שיחזיקו אותה לעוד 72 שעות, והלכנו הביתה. היה לנו סופשבוע נהדר. הכלבה רצה, קפצה, שיחקה כמו גורה ואכלה כמו גדוד קוזאקים. היינו בים, היינו בפארק. זה היה ממש כיף.
ביום ראשון אחרי הצהריים הכול התחיל להידרדר במהירות; את הלילה של יום שני העברנו בגסיסה מייסרת - אני חוסך מכם את הפרטים - וביום שלישי בבוקר הרמתי טלפון לאלון. כשהוא הגיע כבר לא היה לה לחץ דם. היא שכבה על הרצפה בלי יכולת לזוז, נושמת בקושי את נשימותיה האחרונות. 12 מ"ל פנטל לתוך הווריד, והכול נגמר בתוך כמה שניות. העיניים הטובות האלה כבו פתאום. ליטפתי אותה, וביקשתי ממנה סליחה על הכול.
מאז רצח רבין לא בכיתי ככה.
התקשרתי לחבר הטוב שלי אלעד. הוא בא עם הטנדר ועם שני אתים, ארזנו את הכלבה, ונסענו לקבור אותה בשדה נטוש אי-שם במרכז הארץ. זה היה כמו סרט מאפיה. האדמה הייתה קשה וסרבנית, והזענו כמו חמורים. הנחנו אותה בתוך הבור, והתיישבנו לידו לשתות בירה. זה היה רגע יפה.
ג.
לא הייתי לה בעלים טוב. אלון אמר לי שעשיתי הכול ושאחרים היו נפטרים ממנה כבר לפני שנתיים-שלוש, כשהתחילו הדלקות בדרכי השתן והבית התחיל להריח כמו שירותים ציבוריים בתחנת רכבת בניו-דלהי; אבל זה לא שיפר את ההרגשה שלי.
הייתי מקלל אותה וצועק עליה, ופה ושם מרביץ לה ואומר לה "אני שונא אותך, הלוואי שתמותי". אני חרא של בנאדם, אני יודע, אבל ערימות הצואה ושלוליות השתן פשוט היו מעל לכוחותיי. הגועל חזק מהחמלה. לא משנה כמה היית מוריד אותה, לא משנה כמה תרופות היית נותן לה, תמיד היא הייתה שומרת קצת לאחר כך. אני כל-כך מצטער על זה עכשיו, בחיי. איזה מין בנאדם עושה ככה לחיה זקנה, חולה וחסרת אונים?
אני שונא את עצמי כשאני חושב על זה. היא אכן הייתה יצור די מעצבן, אבל לא הגיע לה מה שהיא הגרילה.
כל הדברים שהייתי עושה אחרת, לעזאזל.
ד.
הרבה דברים קטנים עוד לא עברו לי. הרגלים של 14 שנה לא נמחקים בשבוע. לקום בלילה לשירותים, לעבור דרכה ולראות שהיא בסדר, כל יציאה מהבית, כל חזרה, לראות את הראש שלה מציץ מהמרפסת, לתכנן את הזמן ככה שתמיד יהיה עוד רבע שעה לטיול. כל-כך הרבה רבעי שעות התפנו לי עכשיו. מה אעשה עם כל הזמן הזה?
והילדים. הם נתנו לה חיים חדשים. השם שלה היה המילה הראשונה או השנייה שהם למדו להגיד. היא הייתה המטרה הראשונה לזחילות, ואז להליכות. הם היו מאכילים אותה ומלטפים אותה, והיא הייתה שומרת עליהם כשהיינו יוצאים לטייל בעגלה. הם היו צוחקים בחדווה אין-סופית ומושכים לה באוזניים כשהיא הייתה מלקקת אותם בפנים. היא הייתה עוברת כמו שואב אבק אחרי כל ארוחה שלהם, ומנקה את המטבח. עכשיו אני צריך לעשות את זה. אהבתי לדבר איתה, איך שהוא זה נשמע יותר סביר מאשר לדבר לעצמי. עד עכשיו אני עוד מסתובב בבית ומדבר לעצמי בקול. כשאני כותב את המילים האלה אני מביט אחורה באופן אוטומטי כל כמה דקות, לראות שהיא בחדר, בפינה הקבועה שלה. היא לא.
היא תמיד הייתה באה איתנו לגן ומחכה בחוץ. בבוקר אחרי שהיא מתה שאל אותי השומר איפה הכלבה. הוא תמיד אמר שהיא כלבה טובה. היה לי יותר קשה לספר לו מאשר להורים שלי. אתמול תפסתי את עצמי שורק לה ברחוב כמו מטומטם. גם כשהיא הייתה בחיים היא לא הייתה באה, והמוות לא שינה את זה בהרבה.
היא לא הייתה כלבה משהו, אבל היא הייתה הכלבה שלי.
ה.
היא הופיעה בכל-כך הרבה טורים שכתבתי. היא השתינה במסדרונות של הארץ, של מעריב, של טיים אאוט, של מסע אחר ושל שתי חברות סטארט-אפ. לגלובס כבר לא הבאתי אותה. היא הייתה עושה פדיחות כל הזמן, ואני הייתי משחק אותה כאילו שאני לא מכיר אותה. בפעם היחידה שהעליתי אותה לאוטובוס היא חרבנה בו, חשבתי שאני מת. מה שכן, פעם אחת היא השאירה חבילה יפה בפתח החנות של טובה'לה. התגאיתי בה כאילו זכתה בפרס נובל לפיזיקה.
את כל חייה, למעט חופשה פה ושם, בילתה בתל אביב. אחת הדירות שגרנו בהן יחד הייתה ממוקמת מעל גן ילדים. הייתי פותח לה את השער בבוקר, ואחר הצהריים היא הייתה חוזרת, כולה מלאה מדבקות וצבעים. היא הייתה בורחת מהבית והולכת לפאב, נשכבת שם כמו שטיח ומחכה לי שאבוא, או יורדת לעשות סיבוב קניות בפחים של שוק הכרמל.
היא אולי הייתה יצור חולני, מסריח ומעצבן שאי-אפשר לסמוך עליו בכלום, אבל היה לה אופי טוב. אף פעם לא תקפה כלב או אדם, כמעט שאף פעם לא נבחה. אם היית זורק לה כדור או משהו היא הייתה הולכת ולוקחת אותו, אבל אף פעם לא מחזירה. זה המינימום המינימלי, הייתי גוער בה תמיד, אבל לשווא. הייתי רואה את כל הכלבים האחרים, ומקנא: אני היחיד שהיה זורק כדור ורץ להביא אותו. פדיחות, כל הזמן היא הייתה עושה לי פדיחות.
אומרים שכלבים ובעליהם הופכים לדומים עם השנים. אני לא יודע אם זה נכון, למעשה אני מקווה מאוד שזה לא נכון. לא הייתי רוצה להידמות לה, ובשבילה אני מקווה שהיא לא נעשתה דומה לי. אבל מה שכן, בדבר הזה - לעשות פדיחות - היינו די דומים.
ו.אני מאוד עצוב, והיא מאוד חסרה לי. הלוואי שעכשיו הראש שלה עוד היה על ירכי, ושהייתי שולח את הטור הזה והיינו יורדים לעשות סיבוב. זה לא יקרה. שלום, כלבה טובה שלי. אני מצטער על הכול וסולח על הכול. לכי למקום שלך, איפה שזה לא יהיה.**
הרהור
פעם אחת היא השאירה חבילה יפה בפתח החנות של טובה'לה. התגאיתי בה כאילו זכתה בפרס נובל לפיזיקה