כוח להרים

"תאמין לי, עד היום יש לי סיוטים מזה. אני חולם שהמנוף פשוט רץ ואין לי מה לעשות. הוא עומד להישבר, ליפול, ורק בשניה האחרונה כשהוא מגיע לקצה אני מספיק להתעורר. עברו כבר יותר מעשרים שנה, ועדיין זה לא עוזב אותי".

אני יושב על כוס תה עם יואל, עובד מנופים, ועוד כמה חבר'ה שהיו עובדי מנופים עוד לפני שנולדתי. כולם נכנסו לעסק בשנות השבעים, אחרי ששת הימים, כשבכל מקום פשוט בנו ובנו ובנו. "זה כמו ההיי-טק של היום", מספר לי יואל, שעבד כ-15 שנה בזמנו. "חברים שלי הלכו לעבוד במקומות אחרים – בזק, כל מיני – ואני הרווחתי פי שתיים, פי שלוש מהם. 4,000 לירות מהיום הראשון. בשביל חייל משוחרר זאת עבודת חלומות".

כוח להרים

"אתה בחור צעיר", אומר יואל, "בקושי יש לך רשיון נהיגה. פתאום נותנים לך לנהוג במנוף. יש קורסים, קצת הכשרה, אבל זה לא משנה את העובדה שפתאום אתה מוצא את עצמך מרים טונות על גבי טונות של פלדה ובטון. ואתה רק רוצה להוכיח שאתה יודע מה אתה עושה – אתה מרים עוד, מנסה לעקם את התקנות פה, להעלים עין מהחוקים שם..."

להרים הרבה זה להיות גבר

מני, שצבר כבר 40 שנה של ניסיון, ממשיך את קו המחשבה הזה: "זה עניין של להוכיח שאתה גבר. אתה אמור להרים 3.5 טון, אז אתה אומר, למה לא, בוא ננסה להרים קצת יותר. אתה מצליח להרים 4, אז אתה אומר, למה לא, עוד קצת. בסוף אתה מוצא את עצמך מרים 7 טון, מרגיש טוב עם עצמך, עד שהמנוף נשבר או מתהפך. אתה יודע כמה התהפכויות היו השנה בתחום? וזה עוד עם המערכות המתוחכמות של היום – אני יודע מה, מחשבים, כאלה..."

רגל על הגז

ג'קי, הבן של מני שיושב איתנו על התה, צוחק. "הוא אפילו מצטנע. אני אספר לך את הסיפור שהכי יסביר לך על איך שאבא שלי עובד. פעם הוא נהג במנוף נייד. היה צריך להרים איזה משהו, לא יודע כמה טונות, והרים הרבה יותר ממה שהוא היה אמור להרים. כשזה קורה, כל המנוף מתחיל להתכופף קדימה, כל הזרוע מתנדנדת. כל אחד אחר היה פשוט מוריד את המטען ומתחיל מחדש. לא אבא שלי – הוא ראה שהוא מתחיל לאבד שיווי משקל, אז במקום לעצור הוא שם רגל על הגז והתחיל לנסוע מהר יותר קדימה. בכל המהירות עד הסוף".

יואל מתערב פה – "וואלה, אני זוכר את זה. אפילו הייתי שם. מהצד אתה מסתכל עליו, וכולך מתחיל להיכנס ללחץ – כל המנוף הזה מתנדנד קדימה ואחורה, נוטה קדימה באיזה 45 מעלות, והוא ממשיך לנסוע ישר בלי לעצור." "בדיוק – זה אבא שלי", משיך ג'קי. "היום כולם מפחדים להרים יותר מדי, מפחדים מזה, בכל פעם שצריכים לעשות משהו מהר ולעקם קצת את החוקים קוראים לו. המנופים היום מצפצפים כשהם מרימים יותר מדי – המנהל עבודה פה תמיד אומר לי 'שתדע, אבא שלך כל הזמן עובד עם צפצוף באוזן'." מני צוחק. "היום זה ככה – פעם פשוט הייתי מטפס על הזרוע ומנתק את הקפיץ שבודק את המשקל, ומרים כמה שבא לי."

לא תמיד מצחיק

יואל עוטה פתאום פרצוף רציני. "אבל שתדע, דברים כאלה נגמרים בטעויות בסוף. פעם עשיתי את זה – הרמתי איזה 7 טון במקום שהייתי אמור להרים 3.5. פתאום כל המנוף רועד, אני חוטף מכה מטורפת בבטן, מתחיל לראות כוכבים... פתאום אני קולט שכל הזרוע שלי מקדימה נשברה, חלק באמצע. היא מוחזקת רק עם הכבל של המנוף, ולמזלי נחתה בין המון קירות בטון. אם זה לא היה קורה, כל המנוף היה מתהפך ואני לא הייתי פה כדי לספר לך על זה. עד היום יש לי סיוטים על זה, כמה פעמים בחודש. הכי קרוב למוות שהיה לי."

יש שקט לכמה רגעים. "היה איזה מפקח אחד שפשוט הציל אותי אז, נשבע לך", ממשיך יואל. "הגיע לשם, ואמר לי שאני חייב לעלות למנוף מיד. כדי שלא תהיה לי טראומה. עבדתי על המנוף עוד כמה שנים אחר כך. והכי טיפשי זה שהמשכתי לעשות שטויות כאלה. עד היום אני לא מבין – מה בער לנו לעבוד כל כך מהר? מה אכפת לנו? למה להסתכן עד כדי כך?". מני מהנהן. "כולנו יצאנו מכל זה בשן ועין. פשוט ניסים."

...אבל לפעמים כן

אחרי כמה רגעים הם שוב חוזרים לאנקדוטות המצחיקות. "פעם אני עומד ליד הפועלים האחרים באתר, בתור לאוכל. כולם שמו את התיקים שלהם בצד, ועמדו בתור. פתאום הם מסתכלים אחורה – ורואים את אחד התיקים מתחיל להתרומם לאוויר! יואל הציק להם ככה." יואל מתחיל לצחוק. "רק ככה? אתה עוד לא מכיר חצי מהסיפורים. פעם הייתי במנוף עם אונקל קטן יחסית, ושיתפתי פעולה עם מישהו על הקרקע. הוא חיבר את האונקל ללולאה במכנסיים של איזה פועל, והתחלתי למשוך. הוא לא קולט מה קורה – בהתחלה נמשך אחורה, ואז מבין שהוא עולה למעלה. מתחיל לצעוק, לנופף עם הידיים והרגליים... וכולנו נשפכים מצחוק."

נראה שיואל לא הסתפק בזה. "עבדנו באיזה אתר, והייתה לידנו איזו גבעה כזו. היו כמה ימים שכל יום היה חונה על הגבעה הזו אופנוע גדול כזה, עם שלושה גלגלים, שקשורה אליו ריקשה כזו מפח. כל הריקשה הזו התנדנדה מצד לצד, כל יום. כולם באתר התחילו להסתקרן. אז החלטתי לעשות משהו. הזזתי את הזרוע, ודפקתי על הגג של הריקשה עם האונקל. התנועות מפסיקות, ויוצאים משם החוצה גבר ואישה, שבבירור לבשו את הבגדים שלהם בחפזון, חיוורים כמו קיר. כל יום הם הגיעו עד לאתר הבנייה המרוחק הזה כדי להתעסק אחד עם השני. והכי מוזר זה שהאישה הייתה חרדית, והגבר ממש לא".

לסיכום

כל החבר'ה שם מסכימים שלעבוד על מנוף זה משהו מיוחד. יש לך המון כוח בידיים; אתה בדרך כלל משתמש בו לרעה ומתעלם מתקנות; כל יומיים אתה שומע על תאונות מנוף נוראיות ומודה לאלוהים שזה לא אתה שם); ולמרות כל זה אתה לא משנה את המנהגים שלך. במבט לאחור הם לא היו לוקחים את הסיכונים האלה – אבל זה לא משנה את מה שהם עושים כאן ועכשיו.