בר רפאלי: כי היא ממשיכה לשלוט כאן. בין אם תאהבו את זה או לא
בר רפאלי היא אשת השנה שלי, מהסיבה הפשוטה שהיא הדבר שהכי היה השנה. למעשה, אם היא הייתה קצת פחות אולי זה היה עדיף, גם לנו וגם לה, כי לא הייתה כזאת חשיפת יתר מאז הפעם האחרונה של לינדזי לוהן בים. אז רגע לפני שנמאס לנו ממנה לגמרי – מהמיליונרים האקראיים איתם היא יוצאת, ההסתחבקות המעט מטרידה עם כל ישראלי שעובר בשערי הנתב"ג (היוש, נועה תשבי) ולעיסת האונות המתמשכת בטוויטר, מוכרחים להודות שב2011 הבחורה נתנה עבודה.
כולנו היינו בטוחים שאחרי הפרידה מליאו היא תצלול בחזרה אל סמי אלמוניות מבורכת, שתלווה בשערים אקראיים בספורטס אילוסטרייטד ושאר מגזינים החביבים על נהגי משאיות אמריקאיים – אבל לא. צלמי הפפראצי המשיכו לעוט עליה גם בחו"ל (אליהם היא יותר נחמדה), היא המשיכה לעבוד יפה (טוב, בררנית היא אף פעם לא הייתה) והיא שמרה על פרופיל גבוה, במיוחד בארץ, על ידי התעלקות על ציון ברוך ואייל גולן כאחרונת דוגמניות הקניונים מראשון לציון. בר הצליחה גם להיות בכל מקום וגם להישאר איי ליסט. להפוך לעממית, אבל לשמר את הניחוח החו"לי. אולי ב-2012 נמצא מספיק תעצומות נפש על מנת להדיר אותה מהמרחב הציבורי לקיבינימט, אבל לייק איט או לא, 2011 הייתה כולה שלה.
(נרי קרמר)
ג'ולייטה: כי היא הדיבור הכי חם במוזיקה המזרחית
ג'ולייטה אגרונוב פרצה השנה כמה גבולות במוזיקה המזרחית. היא הזמרת הראשונה מזה שנים שהצליחה לתת "פייט" אמיתי לכוכבת הנשית של הז'אנר, שרית חדד, ולתפוס לעצמה מקום של ממש בתעשייה. היא חורשת מועדונים, היא מופיעה בחתונות (כ-15 הופעות בחודש בסך הכל), היא טסה להופעות בחו"ל, היא מושמעת ברדיו, והכל עם 3-4 להיטים בלבד, מאלבום הקאמבק שלה שיצא השנה ומאלבום נוסף שעתיד לצאת בקרוב.
התוכנית "חי בלה לה לנד" הפכה את ג'ולייטה לכוכבת. הרומן-שלא-היה עם אביהו שבת הכניס אותה למדורי הרכילות ובקיץ היא אפילו צולמה בפפראצי עם ביקיני לוהט בחוף הים, מה שהכניס אותה אחר כבוד לתחרות הישראלית הסקסית של 2011. לזהבה בן זה לא היה קורה. הזמרות הצעירות היו השנה הדיבור החם במזרחית, ג'ולייטה להטה יותר מכולן.
(אסף נבו)
ליהיא גרינר: כי יש לה ביצים
בשבילי, 2011 הייתה ללא ספק השנה הגדולה של ליהיא גרינר, הידועה בכינויה "Sunshine". את גרינר הכרנו לפני שנה בבית האח הגדול כדיירת שיצרה את הדרמה הגדולה ביותר שהתחוללה בתולדות התוכנית, כשעזבה את ארוסה לעיני המצלמות. כנגד כל הסיכויים, דווקא החלק הזה הפך אותה לאחת הדיירות הפופולאריות בבית, והביא אותה עד למקום השני. אז מה אתה רוצה להגיד פה, תשאלו עכשיו, שהבגידה משתלמת? ואני אומר: מה אתם רוצים ממני? אלה לא אתם שהצבעתם לה?
מאז שנפרדה מהמים החמים של ההאט טאב, ליהיא גרינר לא נחה לרגע - היא הספיקה להצטלם לקמפיינים, להגיש תוכנית, לככב בסדרת אינטרנט, להוציא סינגל ובקרוב אף תפתח ליין קוסמטיקה משלה. אפשר לומר עליה הרבה דברים: יש לה פה גדול, לפעמים גדול מדי, אם רק נרצה היא תשתף אותנו בכל פרט אינטימי מחייה ואנחנו נפגוש בה בכל השקה ובכל אירוע מתוקשר. אבל למרות שהיא שנויה במחלוקת, אי אפשר להתעלם מהשינוי שהביאה לביצת התרבות בישראל, שכל כך חסרה כאן עד היום.
(טל שריג)
לינדזי לוהן: כי היא הטראש הכי כיפי שיש
אפשר לסיים את שלב טיעוני ההוכחה בתיק לינדזי לוהן vs שאר הנשים ביקום, במילים ג'ינג'ית, ציצים ופלייבוי, לנצח במשפט בקלות וללכת הביתה מבסוטים. אבל מתוקף הריספקט לגברת לוהן לא נבחר בדרך הקלה, ונרסס בהרחבה את הפירוט שהופך אותה לאשת השנה.
בדיוק כמו צ'ארלי, בריטני, איימי ושאר הזויים, גם השם לינדזי כבר מזמן הפך להיות למותג מנצח ברשימה של כוכבים שמבזבזים קרירה דרך הנחיר, ומספקים את ההופעה הטובה ביותר שלהם מול שופט מחוזי. אבל לינדזי היא כל כך הרבה יותר מעוד פאנץ' משעשע במונולוג הפתיחה של מנחי טוק שואו. היא הוליווד הישנה, דיוות קולנוע עם משפחה מחורבנת, שנאנסת על ידי הרעב הגלובאלי לצרוך זבל פוטוגני, שכמעט וגרם לנו לשכוח שמדובר בשחקנית מופת שתחזור להציג נוכחות פיכחת בכמה סרטים גדולים בכיכובה שיצאו ממש בקרוב.
המנומשת החטובה סיימה עוד שנה מוצלחת של נהיגה בגילופין, הפרת תנאי שחרור, כניסה ויצאה ממאסר ובעיקר מחווה למרלין מונרו בצילומי נדירים למגזין פלייבוי שנותנים הצדקה לכל התמכרות, ומגלים לנו שהרס עצמי מעולם לא נראה סקסי יותר.
(ספי קצב)
רוני מארה: כי היא הדבר הגדול הבא בקולנוע
לפני שנה בלבד הייתה רוני מארה שם לא מוכר גם לעכברי הקולנוע הגדולים ביותר בעולם. ברזומה שלה הייתם יכולים למצוא הופעה שכדאי מאד לשכוח בעיבוד המחודש ל"סיוט ברחוב אלם", הופעות אורח וכמה קומדיות נעורים נשכחות לחלוטין. אבל אז הגיע הופעה קצרה ומשכנעת במיוחד כ"אריקה אולברייט" - הבחורה שגרמה למארק צוקרברג להתחרפן ב"רשת החברתית" - ומשם אחד התפקידים הכי קשים שאפשר לחשוב עליהם: ליסבת סלנדר.
עבור מי שלא קרא את הספרים או מכיר את הדמות, זה המקום להדגיש כי מדובר בהאקרית, פריקית, דו מינית, עטויית קעקועים ומכוסה בפריסינגים במקומות שלא דמיינתם שאפשר לחורר. את כל אלו תחברו לילדות אומללה, התעללות מינית מצד האפוטרופוס וחוסר מוחלט בכישורים חברתיים, וקיבלתם דמות שגם שחקניות מוערכות ובעלות ניסיון רב היו מתרחקות ממנה כמו מאש. אבל מארה הלכה על זה ובגדול: שינתה את שיערה, חוררה כל חלק בגופה וחיסלה כל זכר לסטודנטית החמודה מאוניברסיטת בוסטון.
עכשיו הביקורות מהללות, ההערכות על מועמדות לאוסקר נשמעות מכל כיוון, והתואר "הדבר הגדול הבא" מתחילים ללוות אותה לכל מקום. בשנה הבאה היא עומדת לככב בסרטה החדש ועמוס הציפיות של קת'רין ביגאלו ("מנעול הכאב") על המבצע ללכידת בין לאדן, ובהמשך מחכים לה עוד שני סרטי המשך כליסבת סלנדר. זו רק שאלה של זמן עד שמישהו יחליט שהיא בכלל רוני מודן מבית שאן, ואז תראו איזה שמח יהיה פה.
(אילן קפרוב)
האישה המודרת: כי בקצב הזה, בקרוב לא נראה כאן נשים בכלל
אשת השנה שלי היא זו שלא ראיתי. זו שחתכו לה את הראש ממודעות, שקמו ויצאו בגללה מאולם צה"לי ברגע שהחלה לשיר, שכיסתה את עצמה ביריעות בד בבית שמש. זו האישה שקולה לא נשמע בשידורי רדיו "קול ברמה", ושלא תניח את כף רגלה על מדרכות מסוימות במאה שערים. האישה שלא ראיתי הפכה לאשת השנה שלי ממש במקרה. היא הרי הייתה רחוקה מאוד, מהעין ובהתאמה גם מהלב, ותמיד של אנשים אחרים. נזכרתי בה רק כשהתבקשתי לבחור.
בפעם האחרונה שנסעתי מירושלים באוטובוס, עליתי על קו 402, הקו הכי מהיר וזול. על אף הביטול הרשמי של מה שנקרא "קווי מהדרין" – קווי אוטובוס בהם יושבות נשים מאחור וגברים מקדימה – כבר חודשים שהכל נשאר בקו 402 כרגיל. בכל פעם שעליתי עליו, הסתכלתי על הנשים שממשיכות באופן אוטומטי לחלק האחורי. התיישבתי ליד החלון ושקעתי במוזיקה הפורצת מהאוזניות. הכל נותר על כנו, לבד משלט שנוסף: "כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר. הטרדת נוסע בעניין זה עלולה להיות עבירה פלילית".
עליתי בבנייני האומה יחד עם אישה, וגיליתי אוטובוס כמעט מלא, למעט שני מושבים פנויים מקדימה, כל אחד לצד גבר חרדי. ביקשתי מהנהג שיפנה אל הגברים ויבקש מהם לעבור לשבת זה לצד זה, כדי שהאישה שעלתה איתי תוכל לשבת בלי חשש. הנהג לא ביקש. הגברים, ששמעו אותי כיוון שעמדתי לידם, נעצו עיניהם בחלונות. עמדתי שם עוד כמה שניות. אולי מלמלתי משהו. אולי נאלמתי. הנהג לא פצה פה. ירדתי מהאוטובוס, למרות שכבר שילמתי על הכרטיס ולמרות שאף אחד לא ביקש ממני לעשות זאת. לכן אני בוחר בה עכשיו לאשת השנה שלי. אולי תחת הזרקור הזה היא תחשוף כתף, תחייך, אולי תכעס. אולי הפעם יהיה לה קול.
(דניאל מיכאלי)
מירי מסיקה: כי היא הפכה להיות דיווה אמיתית
בשנה האחרונה הפכה מירי מסיקה לאישה הישראלית ה(כמעט) מושלמת, זו שכל גבר היה רוצה שתהיה שלו, זו שכל אמא של גבר היתה שמחה לראות ככלה, זו שכל גבר היה מסתכל עליה ואומר לחבר שלו "אז מה, אחי, הסתדרת". היא יפה, היא מוכשרת, היא סקסית, היא כובשת, היא מרגשת, היא אמא נהדרת, והיא הרבה יותר חכמה ממה שרצו שתחשבו.
וזה לא רק "כוכב נולד" בה היא קרנה מהמסך לתוך הסלון, ובטח שלא רק הלידה המתוקשרת. זו גם המוזיקה, גם האישיות, למשל במופע כמו זה שערכה השנה בפסטיבל ראשון לציון, שרה קלאסיקות, מלווה בתזמורת, מופע של דיווה אמיתית שמיצב אותה סופית כאחת הזמרות המובילות במוזיקה הישראלית.
במצעד השנתי של mako וגלגלצ שנערך בראש השנה מסיקה לא נבחרה ל"זמרת השנה", כי הוציאה שיר אחד בלבד ("מלך") בשנה העברית. אבל זה הזמן לתקן. מירי מסיקה היא אשת השנה שלי.
(אסף נבו)
אילה כץ: כי היא לא מפסיקה לתת
האישה שעשתה לי את 2011 היא אילה כץ. ההיכרות האישית שלנו שטחית בלבד. אחרי שאילה שכלה את בנה ניר בפיגוע שהיה בבר נוער נוצר בינינו קשר במסגרת עיתונאית. מדובר באישה מעוררת השראה, שלמרות השכול שעברה עושה ועושה ועושה. בעיקר למען למען הקהילה הגאה. ישנם בארצנו – למרבה הצער – רבים שעוסקים בפעילויות מבורכות בעקבות אסונות שעברו. ישנם רבים שעושים עבודה מבורכת בתחומים חברתיים לכל אורך הסקאלה. מה שמיוחד באמת באילה הוא העובדה שמעבר לעשייה היא גם יודעת להסתכל על החיים באופן מרענן. בהתמודדות איתם כך שלפעמים היא מגיעה למצב שבו היא מעודדת את מי שמעודד אותה.
מילה על התמדה וחדשנות. בכתבות שבהן כתוב על אנשי השנה, נהוג לכתוב על מי שעשו פריצת דרך יוצאת דופן או היו בכותרות. במקרה של אילה, ראוי לציין אותה בגלל שהמשיכה בהתמדה ובשקט להפיץ את המסר שלה. בלי כותרות, עם עבודה מאחורי הקלעים ועם לב רחב ורצון לשנות ולהשפיע. במדינת אינסטנט, ולאור העובדה שהיא עושה ועושה, אפילו זה לבד מהווה סיבה מספקת בשביל להיכנס לכתבה על נשות השנה. וזה, מיותר לציין, לא מסכם את עשייתה לבני נוער במצוקה.
(יאיר נתיב)
פלורנס וולש: כי ג'ינג'יות נהנות יותר
זה מזמן לא סוד שפלורנס וולש, סולנית ההרכב "פלורנס אנד דה מאשין", היא הדבר הכי חם ובועט היום בשמי המוזיקה העולמית. גברת וולש הפציצה לפני חודשיים באלבום שני, שלא נופל מאלבום הבכורה המופתי משנת 2010. הקהל (כמו גם המבקרים) עף עליו ועליה. פלורנס בהחלט נותנת קונטרה נשית עוצמתית ביותר לכל גברברי הרוק של ימינו.
זו לבדה סיבה מספיק טובה לבחור אותה כאשת השנה המובהקת שלי, אבל אם זה לא מספיק, בנוסף למוזיקה המופלאה שלה ולקולה הנדיר, פלורנס היא גם פצצת מין מרהיבה ביופייה. היא ההוכחה שלפעמים אדמונית אחת מתעלה על כל הבלונד הנדוש שמסביב.
יש לה נוכחות אפלה וכובשת וכריזמה של פעם בחיים, אשר מתווספות לרגליים שמתארכות עד אינסוף, גזרה מהודקת וחטובה ועיניים בהירות חודרות ומהפנטות. היא קצת מכשפה הפלורנס הזאת. לא מדובר בעוד "כוסית" שגרתית – יש בה ייחוד וינטאג'י שמתבטא גם באופן בו היא מתלבשת (היא אף נחשבת לאייקון אופנה עולה), ויוצר בחורה ב"טעם של פעם". כמו כוכבת קולנוע של לפני מאה שנים – אמנם היא רק בת 25 אבל היא הכי אייג'לס.
בשורה התחתונה, זוהי מנה מאתגרת ופיקנטית שלא תתאים לכל חיך. מי שמחפש טעם לא שגרתי ומפולפל היטב – פלורנס היא האישה בשבילו. מה שבטוח, בדיוק כמו למוזיקה שהיא יוצרת, אי אפשר להישאר אדישים לפלורנס.
(ניר סלונים)
בלייק לייבלי: כי הטרנד הסקסי של השנה התחיל אצלה
שערוריות עירום בעידן המודרני הן כמו חוקים של שש בש: נגעת-נסעת. לא הספקנו להתרגש מהתמונות של בלייק לייבלי (אפשר כבר להפסיק את הדיון הטיפשי הזה, ולהודות שזו הייתה היא? אה לא? טוב, אז זאת מרגרט תאצ'ר בצעירותה) וכבר נפלו עלינו בדרך מופלאה תמונותיהן של סקרלט ג'והנסון, ריהאנה וטורי ספלינג. על האש, כך לפחות מספרים לנו, נמצאות כבר מילה קוניס, ג'סיקה אלבה ותיעוד מדהים של אנה פאקווין עושה את זה עם ערפדים! אה, זה כבר לא חדש הסיפור הזה?
אבל אם מניחים לרגע בצד את העובדה שראינו לבלייק (סליחה, למרגרט) את ה"לאבלי ליידיז", זאת הייתה ללא ספק שנה מוצלחת עבורה. היא ניצחה את בר בקרב על ליאו, רק כדי להיפרד ממנו כמה חודשים מאוחר מכן ולעבור לריאן ריינולדס. בדרך היא המשיכה לזכות באינספור תחרויות סקסיות ברחבי העולם, לקדם את קריירת הקולנוע שלה ולהמשיך לרכל על כולם ב"אחת שיודעת". זה לא שאני מתנגד לטרנד הבהייה הקולקטיבית בתמונות של בר רפאלי, אבל אנחנו מדברים כאן על מי שנבחרה לאחת מ-100 האנשים המשפיעים בעולם לפי עיתון "TIME"'. אם כבר לרייר על מישהי, אני אומר, לפחות שתהיה חשובה באמת.
(נועם לידור)
דפני ליף: כי היא האישה הכי חזקה בישראל
לפני שנתיים בערך, בעיצומו של ערב משעמם במיוחד, הלכתי עם חבר לספריית וידיאו במטרה להפיג את השיעמום עם איזה פיצ'ר נחמד. הבחורה בספריית ה-DVD בדיזינגוף ניסתה לשכנע אותנו לקחת איזה סרט דרמטי עם מוזיקה של אדי וודר. התעקשנו שאנחנו מחפשים איזו קומדיה מפגרת מסגנון עדות הוויל פארל, אבל המוכרת, דווקא לא מישהי עם כריזמה מטורפת או כוסית-על שמסובבת גברים על האצבע, שכנעה אותנו לקחת את הסרט שלא רצינו. וזה היה סרט משעמם נורא. למוכרת בחנות קראו דפני ליף, סביר להניח ששמעתם עליה.
מאז הקיץ האחרון דפני ליף הפכה לאישה הכי חזקה בישראל. מצד אחד זו לא חוכמה גדולה כשהמתמודדות מולך הן דמויות גרוטסקיות או לא רלוונטיות דוגמת ציפי לבני או אנסטסיה מיכאלי. ומצד שני, זה לא דבר של מה בכך שילדה בת 25 שינתה את הדרך בה אנחנו, האזרחים, מסתכלים על המדינה שלנו.
דפני ליף היא לא נואמת בחסד, היא לא פוליטיקאית משופשפת, היא לא עשתה צבא, היא לא דוגמנית לנז'רי והטעם שלה בסרטים נתון למחלוקת. ועדיין, במבט מפוקח בדיעבד על המחאה החברתית של קיץ 2011, קשה להאמין שאישה צעירה אחת שעברה לגור באוהל בשדרות רוטשילד הצליחה להחזיר לתודעה את המשמעות האמיתית של דמוקרטיה – שלטון העם. לא חייבים לאהוב אותה, לא חייבים אפילו להסכים עם הדעות שלה, אבל קשה להאמין שיש מישהי שהשפיעה על השנה האחרונה יותר מדפני.
(עמית סלונים)