"אז מה למדת אחרי השנה הראשונה בתור גבר נשוי"? - השאלה הזאת היא כל כך פאסה, בערך כמו המילה פאסה. זה כמו שכבר לא שואלים יותר "אז מתי אתה הולך לבקש את האישור מאבי הכלה"?, או "מה תעדיפו, דג או עוף"? - יש שאלות על מערכות יחסים שהן פשוט כבר לא רלוונטיות, חלפו מהעולם, מתאימות לדור אחר. לא לנו.
אבל אם כבר שאלתם, אז תדעו שיש שתי סיבות שבגללן השאלה הזו לא רלוונטית: הראשונה נעוצה בעובדה שהיום, בניגוד לפעם, אנחנו לוקחים את הזמן. הכל קורה בקצב האיטי שלנו ומהרגע שמתחיל קשר זוגי ועד שמגיעים לעמוד מתחת לחופה, עוברות לא מעט שנים. בזמן הזה אנחנו חוקרים לעומק, בודקים את כל האופציות, מתרכזים בעצמנו או סתם מתעצלים. תבחרו אתם את האופציה המתאימה ביותר עבורכם.
אני ואישתי למשל שייכים לסוג הראשון. אלה שבדקו הכל לעומק. היינו ביחד שש שנים לפני שהחלטנו שהולכים על זה. בשש השנים הללו גרנו ביחד ארבע שנים, הרחתי את הפה שלה כשהיא לא צחצחה שיניים, טיילתי איתה בעולם, הבטתי בה ביום שיער רע, ראיתי אותה בוכה, צוחקת, עושה פדיחות, מעצבנת, מתעצבנת ומה לא? אפילו ראיתי אותה בלי בגדים מתישהו. איך אומרים? החלק שבו אני לומד להכיר את בת זוגי כבר כל כך מאחורי שהספקתי לשכוח.
הסיבה השנייה שבגללה השאלה הזו לא רלוונטית היא שהחתונה, שהייתה בעבר תחנה עם המון משמעות להמשך ההתנהלות בחיים, כבר מזמן הפכה למשהו שאחריו לא מגיעה שום הרגשה שאומרת לך שעכשיו צריך לעשות שינוי; ההרגשה היחידה שמגיעה היא שהגיע הזמן לירח דבש ארוך. אנחנו לא רצינו להביא ילדים מיד אחרי, לא עברנו לגור בבית גדול עם גינה, אפילו את שמות המשפחה שלנו לא איחדנו. החיים ש"אחרי החתונה" התחילו הרבה לפניה, ולא השתנו כל כך אחריה.
"אז למה להתחתן בכלל"?, זו כבר נראית לי שאלה שיותר מתאימה לשנת 2017, וזה לא סוד שהיא הופכת להיות יותר ויותר דומיננטית, ושזוגות מתחילים להיות יותר חתרנים כלפי התשובה שהם נותנים עליה.
"אנחנו עדיין רווקים פורמלית"
יש כאלה שלא מתחתנים ברבנות, יש כאלה שבוחרים באירוע מצומצם או כאלה שלא מתחתנים בכלל. אנחנו בחרנו שלא להתחתן ברבנות, ואני חושב שהתשובה הכי כנה ל'למה בכלל עשינו את זה?' תהיה כי זה אירוע כיף ולכל אחד מאתנו מתחשק להיות במרכז העניינים לערב אחד, כמו שכולם הם במרכז העניינים בערבים אחרים משלהם. כלומר, שימו את החתן בצד - מי אני שאקח מאישה את ההזדמנות היחידה בחייה ללבוש שמלה יפה, לעטר את השיער בפרחים ולראות 300 איש אומרים עליה "וואו!"? בסופו של דבר, החתונה שלך היא אירוע כיפי בדיוק כמו שהאירוע הכיפי המושלם צריך להיות לדעתך.
ושלא תבינו אותי לא נכון, החתונה הייתה אירוע מושלם בעיני. היא הצליחה להתעלות על כל הספקות הכי ציניים שלי, ואני לא מתחרט עליה לרגע. באמת. אבל אם מסתכלים על הנתונים היבשים - שנה אחרי, בעצם יומיים אחרי, חזרנו לאותו המצב בדיוק, בלי שום תכנון לשנות משהו בחיינו. אנחנו בכלל עדיין רווקים פורמלית. לשם השוואה, בחתונה של ההורים שלנו כינסו את כולם, דפקו את הראש ורקדו עד הבוקר כי ידעו שלמחרת מתחילים החיים הזוגיים האמתיים - אלה שמביאים איתם ילדים ומשכנתה. ואצלנו? פחחחח. אצלנו החגיגה היא לשם החגיגה, אז איך אתם מצפים שנלמד משהו ממנה?
בינתיים, עד שיחול שינוי כלשהו, אני מוכן לענות בשמחה על השאלות הבאות: "רוצה לבוא לבירה?", "מתאים לך להזמין פיצה?", "תסכים לקבל העלאה בשכר?", "אתה רוצה שאני אוציא את הכלב היום?", אני מבטיח שאחרי השאלות הללו התשובה שלי פשוט תהיה – כן. בלי לחפור יותר מדי.
ומתי יבוא השינוי הגדול, זה שאחריו אוכל להכריז בפני כולם "הנה קרה משהו. הפכתי מגבר צעיר לאיש אשת בוגר, רציני ואחראי"? כשיבוא לי. כלומר לנו. אל תציקו. זה כנראה יקרה כשיגיע הילד הראשון, או עם הבית הגדול הראשון, או עם עזיבת העבודה הראשונה והמשבר הראשון. אתם יודעים, הדברים הקלאסיים האלה שמשנים חיים של אנשים כבר מאות שנים. גם אצלנו זה יקרה יום אחד, אני בטוח. אבל בטח שלא בשנה הראשונה שאחרי הנישואים. אולי גם לא בשנה השנייה. בכל זאת, אני רק בן 30. ילד. מה אני כבר יודע מהחיים שלי?