בפעם האחרונה ששמעתם ממני, בדיוק יצאתי מפגישה אצל דוקטור שהסביר לי יותר ממה שרציתי לדעת על תרומת זרע. עם כל הכבוד לתיאוריה, מישהו יהיה חייב לדווח על החלק הרטוב בכל הסיפור הזה, והמישהו הזה עשה עכשיו פרסה, התייצב בחדרו של הדוקטור ואמר "קח אותי, דוקטור".
מה הבעיה, אמרתי לעצמי. אני רווק, צעיר ובריא, עונה על כל הקריטריונים ומסוגל לגמור גם בחדר של בית חולים. אחרי שיחה עם הדוקטור, שעובר איתי על שאלון ארוך שהזכיר לי דייט עם מאבחנת מחקר, הוא נזכר לסנן לעברי: "אה, אתה צריך להתנזר מכל פעילות מינית שלושה ימים לפני הבדיקה".
נפלא. בימים כתיקונם, העובדה שאסור לי לעשות סקס רק מחרמנת אותי בטירוף. ואם חשבתי שאותי זה מחרמן, אני מגלה שאת זוגתי זה מחרמן עוד יותר. אין ספק בעניין הזה: נשים מאוד אוהבות שאומרים להן לא. נסו את זה בפעם הבאה שהיא תפהק לכם במיטה.
תעביר לי את ההאסלר כשתגמור: ככה זה התחיל
אחרי שלושה ימים מייגעים של פורפליי ,שבהם אפילו משב רוח קריר גורם לי לזקפה ואני מוצא את עצמי אומר שדווקא יש משהו ברינה מצליח הזאת, אני מגיע לתרומת הניסיון. מנהלת המעבדה מובילה אותי לחדר פצפון עם כסא וכורסת טלוויזיה לא רעה בכלל, למרות שלא הייתה שם טלוויזיה. היא מציגה לי את החדר בקצרה, כאילו היתה מתווכת שמנסה לשכנע אותי לשכור את החדרון.
בארון קטן בפינת החדר אני מוצא מגזין האסלר אחד, כמה חינמונים שמקבלים בפיצוציות, סטייל "בננה", ועיתון לאישה. "מה העיתון הזה עושה פה?", אני חושב לעצמי, "האם אני בתור לרופא שיניים? האם אני אמור להתעדכן על רכילות ומוצרים קוסמטיים?". אני לוקח את ההאסלר – בזהירות – ומתיישב.
אני מוודא שהדלת מאחורי סגורה ומקווה שאף אח לא חשב להתקין פה מצלמות נסתרות. אני שולף כוס פלסטיק מנוילנת מהסלסלה שמולי, קורע את העטיפה ומעיף מבט אחרון על החדרון. איפה זה ואיפה הפנטזיות שלי על תאורה אדומה, פס קול מחרמן וספריית פורנו עם מיטב התוצרת של ג'נה ג'יימסון.
עכשיו לא נותר לי אלא לדפדף ולשמח את עצמי. בשלב הזה, ברשותכם, נשאיר אותי לבד ונחסוך מכם את הפרטים. אומר רק זאת: המחשבה על לגמור בתוך כוס פלסטיק, כמו גם כל ההינדוס הטכני של הפעולה הזאת, מאוד הקשתה על הריכוז שלי. מצד שני, אחרי שלושה ימים בלי סקס, הקושי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, דווקא די עזר. אחרי המעשה מיהרתי בחזרה למעבדה, הנחתי את הכוס, השארתי מספר תעודת זהות ועפתי משם בטיסה, מוותר על הסיגריה שאחרי.
דונט קול אס מיי אס: ככה זה נגמר. הכוס לא התקשרה אלי מעולם
מאוחר יותר בצהריים צלצלתי לדוקטור כדי לברר קצת על הזרע שלי. הוא בישר לי שאיכותו טובה מאוד אבל לצערו, הוא לא שרד את תהליך ההקפאה. מתברר שיש כמות זרע מינימלית שניתן להקפיא, ואני גירדתי את הגבול, אבל מלמטה. אף פעם לא דחו אותי ככה. הדוקטור הציע לי לנסות שוב בעוד שבוע. זה התחיל להרגיש כמו אודישן ל"תינוק נולד". כבר באותו לילה חלמתי על צביקה הדר מודיע לי שרואים שאני אוהב את זה, אבל זה לא בדיוק מה שהם מחפשים.
עבר שבוע. שוב התנזרתי שלושה ימים. שוב נהייתי חרמן יותר מדודו טופז על הסט של "בובות". שוב התמודדתי עם אותו מגזין האסלר בודד, ושוב הודיע הדוקטור שהזרע שלי תקין מאוד, אבל לא מצליח להתגבר על ההקפאה.
אתם יודעים מה, לא צריך. את הזרע שלי אני אגיש טרי, ישר מהתנור. לא סתם טרי, אורגני. בכל זאת אני מודה שציפיתי ליותר. תמיד חשבתי שאני אלוף הארץ בהטלת זרע למרחק. אני מנחם את עצמי בזה שיש לי זרע חם. לא מתאים לזרע החם שלי תנאים של קור.
כל הפנטזיות על כל מה שאקנה בדמי הכוס שלי ירדו לטמיון. נותרתי פורה מאוד, אבל עם תחושה חמוצה של הפסד. כמו נבחרת ישראל בכדורגל, שיכולה לעקוץ נבחרות טובות אבל לא באמת מגיעה להישגים. נו, טוב. או כמו שנגיד לעצמנו במקרה של העפלה היסטורית למונדיאל, שתסתיים בלעוף בלי ניצחון משלב הבתים - העיקר ההשתתפות.
