יש משהו על גבול הבנאלי בלקשר מלחמה וגברים. פמיניסטיות מסוימות אפילו יגידו שאם נשים היו מנהלות את העולם לא היו מלחמות בכלל. ובכל זאת, אני לא רוצה להתייחס לסטריאוטיפים של אלימות, כיבוש או תחרותיות, שבהם עסקתי בטור הקודם.
למה כן אני רוצה להתייחס? קודם כל ללוחמים. בצה"ל, כמו בצבאות סדירים, רוב הלוחמים הם בני 18-21, גברים צעירים. למה חשוב לצבא שלוחמיו יהיו גברים צעירים? האם זה רק בגלל החוסן הפיזי? בוודאי שלא. גברברים נוטים יותר להתפס להפגנות של גבריות, יותר מכבדים סמכות כמו-אבהית של מפקדים, פחות חושבים על סיכונים. נכון, יש כל כך הרבה הגיון בלהיות חייל כשאתה עוד צעיר, מורעל, לפני שבנית קריירה ומשפחה, אבל איזה אבסורד הוא זה, וכמה זה טרגי, שאבות שולחים את בניהם להסתכן בקרב. ואצל יריבינו זה אפילו יותר בוטה - מנהיג ישלח את בנו להתאבד אך לא יתאבד בעצמו.
אבל צה"ל, בסופו של דבר, נשען על כוחות המילואים, וכמו במלחמה הקודמת, גם בזו היה דיון ציבורי ומדיני האם להכניס את המילואימניקים לרצועה, כי לכאורה לאבד אנשי מילואים זה יותר גרוע מלאבד סדירים; כי אנשי מילואים הם אנשים שנלקחו מתוך חייהם האזרחיים, מהמשפחה שלהם, מהעבודה שלהם. אנשי מילואים, בהיותם אנשים מבוגרים יותר, שכבר ראו חיים שמעבר לשרות הצבאי, מביאים איתם לצבא בשלות ובגרות. אפילו נשות מחסוםווטש (אגב פמיניזם) מודות שכשהמילואימניקים מאיישים את המחסום, העבודה שלהן יותר קלה.
ומילואימניקים זה נושא נהדר אם אנחנו כבר מהרהרים בגבריות. מעבר לסטריאוטיפים של חוויה גברית עם גרפסים ובדיחות גסות, לתפיסתי אחד ההיבטים החשובים שבהם גבריות באה לידי ביטוי במילואים היא תחושת החובה. גם בלי לדבר במילים גבוהות על ציונות ועל שמירה על המולדת, רוב המילואימניקים פשוט יודעים, בידיעה פנימית, שצריך לעשות את זה, והם עושים את זה. במקום אחר ובזמן אחר תחושת החובה היתה יכולה להיות אחרת, אבל בשביל גבר ישראלי היציאה למילואים היא ביצוע של חובה. למעשה, תחושת החובה והרצון למלא אותה כל כך גדולים עד שאנשים כמוני וכמו ליברך מתקשרים לקצינת הקישור שלהם לבדוק למה עוד לא גייסו אותם.
בארגז החול הבינלאומי
אם עברנו מצעירים מורעלים למילואימניקים מחויבים, אפשר לעשות קפיצה כרונולוגית אחורה ולדבר על מנהיגים, ובהזדמנות זו גם על מדינות. מדינה צריכה להתנהג קצת כמו ילד קטן – להיעלב, לא להסכים שיפגעו בה, לבכות לאו"מא. תפקיד ההנהגה הוא לדאוג לאינטרסים של המדינה שלה, ואם יורים עלינו, לירות בחזרה. את האמירה הזו אנחנו שומעים מכל שדרות העם, החל בהנהגה וכלה באחרון הטוקבקיסטים.
בעולם מדברים על עקרון המידתיות: האם מוסרי שישראל תפיל טון חומר נפץ על בניין בתגובה על צינור מלא דשן וסוכר שנקרא קאסם? אבל העמדה הישראלית לא מוכנה לצאת פראיירים, לשתוק לחמאס. אנחנו נפוצץ את האמאמא שלהם, וכך הלאה. מעניין אותי לחשוב כיצד היתה נראית המציאות לו היינו מפעילים את הנאוטילוס, מערכת הליזר האקטיבית נגד טילים. אם קאסמים היו עפים אך לא מהווים סיכון לתושבי הדרום. האם גם אז היינו חושבים שיש לצאת למלחמה?
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא אומר שבהכרח, בכל מצב, יש להבליג, ושחייבים לחפש את השלום מתחת לכל. יכול להיות שבמציאות שנוצרה אין ברירה אלא להילחם. העולם הוא מקום מורכב, וכשעומד מולנו יריב עם אינטרסים שונים משלנו, יכול בהחלט להיות שאין צעד שיכולנו לעשות להמנע מלחימה בסופו של דבר. אבל מה שהייתי רוצה לא לראות זה את הששון אלי קרב, את הרצון לפוצץ את כלם לרסיסים, את אובדן האמפטיה. גבר הוא אדם שמתגבר, גם על הצורך, הילדותי, לשמוח בנפול אויבך.
אנשים נהרגים במלחמה הזו, חלקם ילדים, חלקם עוברי אורח. פצצה של טון על עיר כמו עזה בהכרח תיצור הרבה ממה שהשפה הצבאית קוראת לו נזק סביבתי. אולי לפעמים זה הכרח מציאות, אולי אנחנו חיים במקום מלוכלך בו לוחמים מסתתרים מאחורי אזרחים להגנה. אבל בואו נכאב את זה, אפילו כשאנחנו חושבים שזו חובתנו, בואו נעשה את זה מעמדה של חובה, מתחושה של אחריות, בכובד ראש.
החלום שלי הוא להצניח על עזה עכשיו מטעני סיוע, כמו בסצינות הסיום של הסרט "אימפרית השמש", שכל ילד ימצא מים שוקולד ותחבושות בחצר ביתו, בלי לחכות למשאיות ופרוזודרים הומניטריים.