יעל. בלונדינית, עיניים כחולות ירוקות, נראית מעולה, מדריכת חי"ר. לא הפנטזיה של כל חייל קרבי? בדיוק הפנטזיה. אז אתה מבין למה החיים שלי השתנו כשיעל שובצה לעבוד עם הפלוגה שלנו באותם ימים חמים של טירונות צנחנים. לא טירונות שלי; טירונות של החיילים שלי. אני כבר הייתי מפקד, מה שאמר שיכולתי להרשות לעצמי לרבוץ בלובי של הסגל בשתיים בלילה ולהעביר את הלילה עם שלוש הבנות של הפלוגה – פקידת הת"ש, המד"סניקית, ומדריכת החי"ר. הראשונה היתה אתיופית חמודה, השניה היתה ברונטית חמודה, והשלישית היתה יעל. כולן נראו מצוין בבגדים הצמודים שצה"ל מספק לבנותיו.
הבעיה היחידה היתה שסביב אותן שלוש בנות היו שישה עשר מפקדים וכולם היו מאוד רווקים. הבנות, שנהנו מתשומת הלב ונמרחו על כל אחד בתורו, נתנו לכולנו את ההרגשה שיש לנו סיכוי. אנחנו, מצדנו, השארנו את ערכי הרעות בצד ונכנסנו לתחרות על ליבן במלוא המרץ.
בסופו של דבר זה הצטמצם לשלושה על אחת: שניים מהמפקדים האחרים (אחד מהם חבר טוב עוד מלפני הצבא), אני – ויעל. כל הקלפים הונחו לפניה. היא רק היתה צריכה לבחור. כדי להקל עליה את הבחירה, נסענו כולנו לאילת באחת הרגילות ושכרנו וילה. השתכרנו, התפרענו, היינו מרחק נגיעה מאורגיה, ניהלנו שיחות ארוכות אל תוך הלילה.
ביום השני של הטיול אחד המפקדים פרש מהתחרות. נשארנו אני והחבר.
ביום השלישי, יעל בחרה בי.
היינו חודשיים ביחד. חודשיים סוערים שבסופם היא זרקה אותי בטענה שהיא עומדת לטוס לטיול במזרח. זה קרה, אגב, יום אחרי שכמו אידיוט אמרתי לה שאני אוהב אותה. שזה שיעור נוסף מהחיים, אבל לפעם אחרת.
החיים המשיכו. לקח לי לא מעט זמן להתגבר על יעל, אבל הייתי צעיר, והיו בנות אחרות. עברה חצי שנה ומצאתי את עצמי בחברון, מוביל כיתה חבושת קסדות ואוחזת רובים טעונים לסיור אל תוך הסמטאות של העיר המקוללת הזאת. לצידי פסע אסי, אותו חבר טוב איתו נלחמתי בעבר על ליבה של יעל.
לא יודע אם יצא לך לטייל בחברון עם נשק טעון. אם כן, אתה בטח יודע איזה מתח כרוך בכך. אתה לא יודע אם להסתכל למעלה – אולי יזרקו עליך מקרר – או לתוך הבתים, כדי לחפש מי הולך לדקור אותך. היד אוחזת בנשק בחוזקה, האצבע מוכנה לזנק להדק, ואתה מריץ במוחך תסריטים בהם השקט היחסי הופך לכאוס מוחלט. ובתוך כל זה –
"אני הייתי עם יעל".
ככה, פתאום, משום מקום. אחרי חצי שנה של שתיקה, חצי שנה בה הידע האסור רבץ לו בבטן, זה המקום שהוא בוחר לספר לי על זה. בחברון. כשאני עם יד על הנשק. כשמאחורינו צועדים חיילים שבטוחים שאנחנו נדע לתת את הפיתרון אם יקרה משהו. כל מה שיכולתי לעשות זה להביט בו ולנסות למנוע מהעיניים שלי לצאת מחוריהן.
"אנחנו... היינו ביחד, אחרי שהיא עזבה אותך", הוא מלמל.
"אבל איך? היא טסה לתאילנד שבוע אחר כך!"
"זה לא היה... ארוך. שבוע הספיק לנו". הוא הנמיך את קולו ללחישה בסוף המשפט, כאילו הוא קלט מה יוצא לו מהפה.
אז הוא שכב איתה, הבנזונה. חיכה לרגע שלא נהיה ביחד כדי לזיין אותה. והיא? הכלבה. אולי היא בכלל נפרדה ממני כדי להיות איתו? "עכשיו אתה מספר לי?" פרקי האצבעות שלי הלבינו על ידית האחיזה של ה-M16.
"לא הייתי מסוגל עד עכשיו. אני מצטער, אחי. אתה יודע כמה אהבתי אותה". הוא נראה שבור.
לא יריתי בו באותו יום. אבל גם לא יכולתי לדבר איתו במשך חודש לאחר מכן.
אחרי שהצלחתי להיפטר מאותן תמונות שעברו במוחי ללא הרף – תמונות שלו איתה – התחלתי לחשוב על העניין ברצינות. למה הוא לא סיפר לי עד אז? זה אכל אותו מבפנים. הוא התבייש. הוא ידע שהוא חמור. הוא ידע שהוא שובר חוקים. אבל האהבה היתה חזקה יותר מהחברות שלנו. ויעל? יעל עשתה סיבוב על שנינו, והלכה לחפש קורבנות חדשים בתאילנד.
שווה להפסיד חבר בגלל השרמוטה ההיא? לא שווה. ברגע שהגעתי למסקנה הזאת, הרמתי אליו טלפון. זה היתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי אי פעם. אין הרבה דברים שיכולים לקרב שני חברים יותר מבחורה ששניהם עשו. עד היום, עשר שנים אחרי, אנחנו נזכרים בתקופה ההיא ומחליפים חוויות על חשבונה.
אז לכל מי שחושב שספר החוקים הבלתי כתוב ההוא נכתב בדם, לכל מי שחושב שהחוקים הכתובים שם הם טאבו – תצא מזה, גבר. לפעמים אפשר לסלוח, ואפילו כדאי.
עוד בערוץ הגברים:
להביא לה פרחים או ללכת לישון? ראש בראש על יתרונותיה של הרומנטיקה
באיזה סדרות טלוויזיה יש הכי הרבה ציצים? סקירה שאסור לך לפספס
וגם: נירו לוי הוא פריק של זוגיות ואהבה. שאלון גבר