עוד חודש תיגמר לנו שנת 2010. כמעט מבלי ששמנו לב, ברחו 11 שנים שהן בעצם העשור הראשון של המאה ה-21, פלוס אחד. ישבנו וניסינו לסכם את עשור הפייסבוק, היוטיוב והאייפוד ובעיקר נתקפנו קנאה לתקופות בהן דברים היו פשוטים יותר. תקופה בה יכולת לקחת את הויסטה קרוזר של הדוד (למרות שאין לך רישיון), לאסוף איזו "קוזינה" במיני, לפנק אותה בכוס גלידה אמריקאית ובסוף הערב להזמין אותה אליך "לשמוע תקליטים". אז לכל אלו שהיו בתקופה, או לאלו שאיחרו – קבלו את 8 הסיבות הכי טובות לגדול בשנות ה-60.
בא לך ללכת להופעה של הביטלס או של ג'ניס ג'ופלין?
הדבר הראשון שבולט בשנות השישים הוא שפע הגאונים המוזיקלים שפרצו בעשור. מוזיקאים כמו אלביס פרסלי, בוב דילן, ג'וני קאש, לד זפלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון וכמובן החיפושיות עמדו בראש רשימת מכירות התקליטים בניגוד לרשימות של היום בהן מכבבים "מוזיקאים מוכשרים" כמו ריהאנה, ליידי גאגא וג'סטין ביבר. כוכבי הרוק המזדקנים שהחליטו לכבד את ישראל בנוכחותם בשנים האחרונות הם רק שרידים שבורים ועייפים של עשור בו הגאונות המוזיקלית לא חלמה בסיוט הכי גדול שלה על המילה "רינגטון".
מה, למכור את הפורד שלי? היא חדשה! רק 11 שנה על הכביש
פעם, מכונית הייתה הצהרה גברית של מי אתה ולאן אתה הולך, לא צעצוע קוריאני בליסינג שקיבלת מחברת ההיי טק לשלוש שנים לפני שהיא תתחיל להתפרק. שנות ה-60 היו ללא ספק העשור של המכוניות האמריקאיות, מכוניות שהתאפיינו בעיצוב גמלוני שנראה כמו סירה עם גלגלים, מנועים חזקים ורעשנים שיסחבו את המשוריין הקטן ובעיקר שום מחשבה על מילים כמו "משפחתי", "קומפקטי" או "ירוק". המכוניות היו הרבה יותר דומות לבעליהם הגברים – כבדות מדי, גדולות מדי, זוללות מדי, אבל מזדקנות יופי.
בואנה, איזה קטע שאתמול נחתו על הירח?
בעוד שהארועים הכי גדולים ומשמעותיים בעשור האחרון הם השקות של מוצרים חדשים של חברת "אפל", בשנות ה-60 היה אקשן אמיתי. מלחמות היו מלחמות שלחמו בהן אוגדות שלמות ולא ילדים עם ג'ויסטיקים מול הפלזמה בחדר הממוזג. הדחת מנהיג לא הייתה נעשית על ידי תהליך בחירות מסודר אלא על ידי מרד, מהפכה או התנקשות. בשנות ה-60 בלבד התנקשו במנהיגים חשובים כמו מרטין לות'ר קינג, מלקום אקס, ג'ון אף קנדי ואחיו רוברט קנדי – וזה עוד רק בארצות הברית. נכון שאולי זה לא הדרך הכי הומנית או טובה להתנהל, אבל מה שבטוח, היה מעניין.
אני לא עצלן מוזנח! אני היפי, רוצה שכטה?
"תרבות הנגד" שצמחה בארה"ב בשנות ה-60 הביאה מושג חדש לעולם – ה"היפים". צעירים משכילים מכל שכבות האכלוסיה שבחרו לא לשתוק ולצאת נגד הממסד והמלחמה שהם כל כך התנגדו לה. מבחוץ אולי נראה כאילו כל מה שהם עשו זה לשבת בפארק ולעשן מלא סיגריות מיוחדות, אבל האמת שהיא שתנועת ילדי הפרחים שינתה לעד את החברה המערבית. היא הראתה לחברה שאפשר לשנות ולמרוד ללא הצורך להשתמש באלימות. סיסמאות כמו "Make Love Not War" ו-"Give Peace a Chance" נראות קלישאתיות אך בזמנו אלה היו רעיונות מהפכנים של ממש. אירוע השיא של תנועת "ילדי הפרחים" הוא ללא ספק פסטיבל המוזיקה המפורסם בהיסטוריה – וודסטוק, שמשך אליו לא פחות ממיליון סטלנים חמודים במיני וואנים של פולקסוואגן. רבים לא יודעים אבל הארוע היה הופעת חינם, ללא חסויות מחברות סלולר או בנקים, אלא ארוע שכל מטרתו הייתה אהבה, שינוי ומוזיקה. טוב, כמובן שכמויות הסמים והסקס גם לא הזיקו.
אני לא רכוש! אני אישה עצמאית שיכולה לשכב עם מי שבא לי
שנות השישים הם גם עשור שיחרור האישה. עלייתה של התנועה הפמיניסטית קראה לנשים לצאת מהמטבח וללכת לעבוד, תהליך חשוב ומבורך. עם העצמאות החדשה שמצאו לעצמן נשים רבות, הגיעו גם ההתעוררות והחופש מיני. האופנה של שנות ה-60 הייתה חשופה יותר, עם המצאתם של אביזרים היסטורים כמו הביקיני וחצאית המיני, אבל הפריט שתרם הכי הרבה למהפכה המינית הוא גלולה קטנה וקסומה העונה לשם "הגלולה למניעת הריון". חשוב לזכור שבסיקסטיז עוד לא היה איידס (היו כל מיני מחלות מין מבאסות אחרות), לכן השילוב של האווירה ההיפית, הסמים והגלולה הפכו את העניינים לסוג של "אכול כפי יכולתך" מיני, רק שהפעם הנשים היו השולטות.
אני והלגה בדיוק חזרנו מסיבוב בפרדסים
שנות השישים היו שנות הזוהר של התנועה הקיבוצית, ובעיקר של המתנדבות בקיבוצים. אלפי צעירות סקנדינביות ואמריקאיות היו באות כל שנה להתנדב לכמה שבועות בישראל כשבראשן מטרה אחת ברורה - זמן איכות בחדר האחורי של הנגריה עם צבר מסוקס. כמובן שהיו להן חלומות ואידיאלים על חיים סוציאליסטים ועבודת אדמה, אלו לרוב עברו להן אחרי חודשיים בחום הישראלי ובסופו של דבר לא מעט מהן הסתפקו בעיקר במיטב בנינו.
מקלחת? עזבי, עשיתי אחת שבוע שעבר
נכון שהסמים, המוזיקה והבחורות החופשיות הם בהחלט יתרונות מספקים, אבל העובדה שהכי גורמת לנו לחלום על חיים לפני חמישים שנה היא הגבריות הנעלמת של המאה ה-21. אם שנות ה-60 מסמלות את שיחרור האישה, שנות האלפיים אולי מסמלות את אובדן הגבריות. מגזע של ציידים הפכנו לאנשי מחשבים עם בעיות גב וגידים בגלל העכבר והמקלדת. מגברים שעירים ושמחים התחלנו להיות "מטרוסקסואלים" שרצים מחדרי כושר למכוני לייזר. המכוניות שלנו נראות כמו ביצים יפניות עם כסאות לתינוקות, המתנדבות הפכו לפועלים תאילנדים ועל המוזיקאים באמת שלא צריך אפילו להרחיב.
על פי העובדות, החיים שלנו כאן הפכו לטובים יותר ב-50 השנים האחרונות. תוחלת החיים עלתה משמעותית ואיתה גם רמת המחיה. הפיתוחים הטכנולוגיים מאפשרים היום לכולנו להיות אנשי העולם הגדול, אבל זהו אולי גם הסיבה לאובדן האותנטיות והקסם של שנות ה-60. אין מה לעשות, כמה שהגלובליזציה והקידמה חשובים והכרחיים - הם פשוט הוציאו את כל הכיף מהעניין.
