כשהעורך שלי אמר לי יום אחד, "דוקטור גראס, אולי תעשן חשיש ותספר איך היה? בשידור חי?" אמרתי לו, "פרופסור, כאן באמסטרדם אין לנו חום. כאן אנחנו מעשנים רק ירוק. כל כך הרבה ירוק, שאם אי פעם היה כאן חום אנחנו כבר לא זוכרים". העורך שלי התרצה, אבל אז כבר היה מאוחר מכדי לחשוב על ההשלכות: האם אני, בכתבה הראשונה שאני שולח בחזרה לבית, רוצה לדבר דווקא על סמים? מיד עניתי לעצמי: כמובן שכן, דוקטור גראס. כמובן שכן. הגראס הוא מקור השראתי הגדול ביותר, ולהבדיל מהטיפה המרה – הוא באמת עוזר לי לשכוח.
שלב ראשון: מקווים שיש מאיפה להשיג
ירדתי למטה בכפכפים, חציתי את הכביש ונכנסתי לקופי שופ השכונתי שלי. שם קידמה את פני הלגה-ג'יזל, הדלפקאית השכונתית החייכנית שלי, ששאלה אותי "היוז'ואל שלך, דוקטור גראס?" כל פעם שאני פוגש את הלגה-ג'יזל אני נזכר בשני דברים: שזה לא מנומס לבהות, וגם איך ביליתי לילה בתא מעצר בארץ בגלל שאיזה שוטר מצא עלה אחד של קנביס באוטו שלי. בתל אביב, חתיכת אדולן עם קצת גראס בפנים הייתה מחליפה בעלים באיזה טנדר מפוקפק, שחונה בחנייה ליד גן החשמל לרגע; כאן החיים קצת אחרים. למשל, אפשר ללכת ברחוב עם נעלי בית בלי להתקל במוקשי נעל.
שלב שני: גלגל משהו, דוקטור
כשהייתי דוקטורנט צעיר, חיי הצרכניים התקדמו ממסיבה למסיבה ואף פעם לא הייתי צריך לעשות את העבודה השחורה בעצמי: רק חשבתי על שאכטה וג'וינט כבר היה מוצא את עצמו ביד שלי. הייתי בן עשרים ושבע כשגילגלתי את הג'וינט הראשון שלי. עד היום אני משלם את המחיר על הכשרתי המאוחרת: אני צריך כמעט עשר דקות כדי להפיק ג'וינט מקומט, קטן וסובל מבעיה תפקודית ידועה. חברי לגלגול אומרים שלעיתים אתה נאלץ להכריע בין ג'וינט קטן לג'וינט מכוער – לי אין את הבעיה הזאת. שלי קטנים ועקומים.
שלב שלישי: מכינים את סביבת העבודה ליעילות מקסימלית
השלב האחרון לחלוטין הוא מוזיקה. אני מחפש משהו חדש ששמעתי אבל לא התלהבתי ממנו מספיק, מתוך ידיעה שהפתרון הוא להקשיב לו תחת ההשפעה. על הקשר בין רוקנרול ועשבים אני לא צריך להסביר לכם – אחרי הכל גם אתם גדלתם על כוורת ורחוב סומסום. מצאתי דיסק של איזו זמרת שאני לא בטוח אם היא מוצלחת או לא. אבל השמש תולה נמוך בשמי המערב, והגיע הזמן להדליק.
שלב רביעי: אש
השאיפה הראשונה מאד מרעננת. לקח לי זמן להבין שעישון ג'וינט הוא פשוט יותר כיף. באנג או מקטרת נותנים לך סוטול מהיר וכואב, והריאות שלי כבר לא עומדות בזה. הסוטול מג'וינט הוא חלק יותר, איטי יותר, ואני מאמין שאולי אפילו ממושך יותר. אבל מה אני יודע? בסופו של דבר אי אפשר לסמוך על הזכרונות מחוויות הסמים שלך – הם תמיד שונים אחר כך.
כמו כן, אני מגלה את הבעיה העיקרית שלא חשבתי עליה כשניגשתי לתעד עישון בזמן אמת: הזכרון שלי לטווח קצר מתחיל להראות סימני שחיקה. התוצאה המיידית היא שאני מתחיל לכתוב משפטים, עוצר באמצע כי משהו משך את תשומת ליבי ובסופו של דבר שוכח על מה התחלתי לדבר. את המשפט הזה, למשל, אני כותב בפעם החמישית כי מישהו השאיר טלוויזיה דולקת ויש כאן תוכנית ילדים בהולנדית.
המוזיקה שאני שומע ממשיכה להוכיח את העקרון שגיליתי מזמן: דיסקים חדשים עדיף לשמוע תחת השפעה. שיר שנשמע לי מעפן ברחוב מקבל איכות משונה עכשיו. תודה לאל שאני לא שומע בריטני ספירס. וזה היה עוד משפט שלקח לי הרבה יותר מדי זמן לכתוב, ועוד פסקה שלקחה כמעט חצי שעה. חצי שעה? מה השעה בכלל.
תקלה נוספת: אני מגלה מייל חשוב שהגיע ממני עצמי ובו אני מציע לעצמי זין יותר ארוך. זה נשמע לי כל כך מעולה שאני בוהה בו ככה: זין יותר ארוך! וואו, זה רעיון ממש טוב.
המוזיקה נגמרת ובהתאם גם הג'וינט שלי מתקרב לקיצו. מה, נעשה כתבה כזאת על ג'וינט אחד? אני מקלל בשקט: מי מכין רק ג'וינט אחד? לגלגל כשאתה מסטול. הנה משהו לא כיף.
עכשיו חזרתי אחרי חצי שעה שבהם הפקתי שלושה מקלות קטנים ועקומים ומלאים בניחוחה המשכר של הלגה-ג'יזלה. אני שם עוד דיסק ברקע. מוזיקה. תכניות ילדים בהולנדית. כן.
שלב שישי: הסיבה והתוצאה מכות שנית
מאנצ'יז. מה לעזאזל אוכלים באמסטרדם? אני מתגעגע לבמבה. אה, וקוטג'! פיתה עם קוטג' וזיתים. יש לי צ'יפס במיקרו. זה מעיק, לכתוב בזמן סוטול. אתה רוצה לשים את הידיים מאחורי הראש, להשען, להנות מהרוח. מהריח.
אני תוהה אם אני אכתוב פסקה בג'יבריש, אם יערכו לי אותה: #$%*@#, ^$%#@^^ %$%$## ***&^% ^%$$%. %^$%#? &&!
שלב שביעי: נמאס לי מהשלבים, וסיימתי בכל מקרה
מדהים כמה מהר יורד הסוטול. אפילו אם מדובר בחומר מעולה באיכות שמביאה מיליון ישראלים כמוני לאמסטרדם מדי חודש. אני מסתכל על הטקסט על המסך עכשיו: אני לא זוכר שכתבתי אפילו חצי ממנו.
כשאתה מסטול הכל שלו יותר. אתה שוקע לתוך הנאה מהר, אתה מתרגש בקלות. הכל קצת פחות חד. כשזה נגמר העולם לא מתחדד בבת אחת, הרגליים שלך לא מתרסקות לתוך הקרקע במכה. מה שכן, המאנצ'יז רק מתחדדים. אז תסלחו לי...