בדיוק כמו בשיר של עוזי חיטמן, ליונל (ליאו) מסי היה הילד הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן גם בהפסקה. אפשר להגיד שהוא היה ילד כאפות אמיתי – צנום, נמוך וחלש. זו היתה הסיבה שבכיתה א', בפעם הראשונה שארגנו החבר'ה משחק כדורגל, אף אחד אפילו לא הסתכל עליו בזמן בחירת השחקנים. אבל בזכות העקשנות והביטחון העצמי שמאפיינים אותו עד היום, מסי ממש לא התכוון לוותר ולשבת בצד: הוא נכנס למגרש, הדביק את הכדור לרגל, עבר שני ילדים כמעט ללא מאמץ – והבקיע. במשחקים הבאים, ניתן להניח, הוא כבר היה תמיד הבחירה הראשונה.
זה לא נגמר בחצר בית הספר. מסי התגלה כעילוי כדורגל עוד לפני גיל 10, והשתלב בקבוצת הנוער המקומית של עיר הולדתו רוסאריו, ארגנטינה. יום אחד צפו בו הסקאוטרים של ריבר פלייט, והם לא היססו לרגע – ליאו הוזמן לחתום במועדון הפאר הארגנטינאי. אך תקלה בלתי צפויה טרפדה את המהלך לפני שהושלם. אנחנו מדמיינים שהשיחה התנהלה בערך כך:
"הילד מוכשר," אמר האיש מריבר פלייט לאביו של ליונל, חורחה, וניגב את הזיעה ממצחו. "אבל אנו ניאלץ לוותר עליו".
חורחה התיישב. "למה?" שאל בקול שקט, למרות שאת התשובה כבר ידע. הוא העיף מבט בבנו בן ה-11, שנראה קטן – כל כך קטן – אפילו עבור גילו הצעיר.
רופאי ריבר פלייט אבחנו אצל ליונל הפרעת גדילה חמורה שנבעה מבעיות הורמונאליות. גובהו היה מטר וארבעים, אך הרופאים העריכו שהוא לא יגבה עוד הרבה. "ללא טיפול," אמרו הרופאים לחורחה, "ליאו יישאר בגובהו הנוכחי למשך כל חייו".
הטיפול היחיד שהיה יכול לעזור – זריקות יומיומיות שעלותן 900 דולר בחודש – היה הרבה, הרבה מעבר למה שחורחה, עובד ניקיון ופועל בבית חרושת לפלדה, היה מסוגל לשלם.
אך ליאו נשאר אופטימי. חשוב מכך, הוא המשיך לשחק כדורגל. הילד הקטן, השקט והמופנם לא הפסיק להדהים את כל מי שרק הסתכל עליו בועט בכדור. התעניינות מצד הקבוצות הגדולות היתה רק עניין של זמן, והיום בו הסכימה ברצלונה לבחון את ליאו מסי בן ה-13, באוקטובר 2000, היה היום שבו השתנו חייו.
הכי קטן, הכי זריז, הכי מוכשר בכיתה
קרלס רשאק, כדורגלן עבר ובכיר בצוות האימון של המועדון הקטלאני, הגיע עד לארגנטינה כדי לבחון כישרונות צעירים. ליאו ניגש גם הוא לבחינות. הילדים האחרים בוודאי צחקו כשראו אותו מדדה בביישנות למגרש, נמוך בהרבה מכל השאר, ראשו מורכן. המאמנים החליפו מבטים משועשעים.
שתי דקות אחר כך, הניח רשאק יד כבדה על כתפו של אחד מעוזריו. הוא הרים יד רועדת והצביע לעבר הילד המהיר כסופה, שעשה בכדור כרצונו ועבר את הילדים הגדולים ממנו בלי להתבלבל. "תחתימו אותו," הוא פלט. "תחתימו אותו עכשיו".
ברצלונה הסכימה לשלם את כל הטיפולים הרפואיים של ליאו הצעיר – הוצאה שניתן בהחלט לומר שכבר החזירה את עצמה מזמן. מסי מצידו המשיך לגבוה, אבל לא בהרבה. היום הוא מטר שישים ותשע בלבד, אך אלו 169 סנטימטרים של כישרון טהור ושל איכות ברמה עולמית כמוה לא נראתה בקאמפ נואו מאז צעדו בו דייגו מראדונה ויוהאן קרויף. מסי יהיה טוב מהם.
יכול ללמד משהו את בקהאם ורונאלדו. קוראים לזה צניעות
בגיל 22, ליונל מסי הוא כוכב בינלאומי. אך אחת התכונות המופלאות ביותר שלו היא שזה ממש לא ניכר עליו: הוא נותר צנוע, תמים, בלי מכוניות מפוארות, ללא חליפות מחויטות או צילומים למגזיני אופנה, בלי להחליף דוגמנית בכל סוף שבוע. האנטיתזה המוחלטת לרונאלדו ובקהאם. לפעמים נדמה, בגלל הדיבור השקט, הראש המורכן תמיד והתשובות המהוססות שהוא מעניק בראיונות, שמסי נותר ילד לא רק בגופו – אלא גם בנפשו.
על המגרש, מסי מרגיש יותר נוח. ממש לא היה צורך ברביעייה שהחדיר לרשתה של ארסנל במשחק ביום שלישי כדי להוכיח שהוא הטוב מכולם. במהלך המשחק, התבונן ארסן ונגר, מאמן ארסנל, בחוסר אונים מוחלט בארגנטינאי הצעיר שעושה צחוק מההגנה שלו. הוא ראה את הבעיטות המדויקות כמו טיל מונחה-לייזר, את הכדרורים שחותכים את ההגנה כמו מרגרינה בשמש, את ההקפצות המהונדסות מעל השוער. הוא צפה בקבוצתו מובסת – אך ידע שהוא רואה את ההיסטוריה בהתהוותה, וכך גם אנחנו.
אז מה אתה יכול ללמוד מגבר – בגוף של ילד בן 13, אבל גבר – כמו ליונל מסי? אנחנו נוותר לך הפעם על הקלישאות השחוקות, "אין דבר העומד בפני הרצון" וכאלה. אבל כשאתה רואה אדם כמו מסי, מטר שישים ותשע של גאון כדורגל שמעולם לא נתן למגבלות הגופניות ולנחיתות הפיזית שלו להכתיב לו מה הוא יכול או לא יכול לעשות בחיים; שלא נשבר אף פעם, גם כשהילדים בשכונה הלכו לו חזק על הרגליים כי זו היתה הדרך היחידה לעצור אותו; כשאתה רואה גבר כל כך תחרותי ומוכשר – אבל בלי טיפת אגו, אי אפשר שלא לקום ולמחוא כפיים.